– מי אני –

מדריכת טיולים לחו"ל, מרצה לתרבות יוון, מומחית לגיוס עובדים - כן, כל אלה!

הידרה מרץ 20201
פאנזינג 1

נעים להכיר, אורלי פינקלמן

לפני 35 שנים התאהבתי ביוון והשאר היסטוריה, או כמו שאני אוהבת לומר – בלב שלי, במקום חדר ימני יש לי חדר יווני. אחר כך למדתי קולנוע עם נתח נכבד של פילוסופיה, ספרות ותרבות, והתחלתי לחפש זוויות חדשות להתבוננות על העולם.
היום, בין שלל עיסוקי, אני גאה להימנות עם צוות מדריכי החברה הגיאוגרפית ביוון, אוזבקיסטן, גיאורגיה, איחוד האמירויות ודרום אפריקה, ומתוך חקר התרבויות השונות נולדו הרצאות שבהן אני אורגת סיפורים ומותחת קווים של דמיון בין מקומות וזמנים, בין תרבויות, נופים ואנשים.

תכל'ס, מאז שאני זוכרת את עצמי, רציתי להיות מדריכת טיולים.
הייתי ילדת טבע שמאחרת לגן כי הדרך היתה רצופה עצים ופרחים שהקסימו אותי, בהמשך גיבורי התרבות שלי היו מדריכי טיולים וחוקרי ארץ ישראל וחלמתי להיות אחת מהם, כזאת שכולם הולכים אחריה בעיניים עצומות.
ידעתי שהדרך להגשים את החלום שלי היא להתקבל לתפקיד כזה בצה"ל. הייתי תמימה ואופטימית והיה לי ברור שאהיה מורה חיילת בבית ספר שדה. הפתעה! לא קיבלו אותי! התבאסתי עד כדי כך שרציתי לגנוז את החלום, אבל בזכות חברה שלא ויתרה לי ולא ויתרה עלי, התקבלתי לקורס חוי"ה, למדתי להיות מדריכה, המשכתי להדריך גם באזרחות ואפילו מימנתי ככה את הטיול הגדול שאחרי הצבא. אבל הבעיה האמיתית שלי היתה שחשבתי שהמקצוע הזה לא מתאים למי שרוצה להקים משפחה, וכך יצא שכמעט 25 שנים מהקריירה שלי ביליתי בארגונים, בהם מילאתי תפקידים בכירים יותר ויותר בתחום השיווק, ולמרבה האירוניה, תמיד מצאתי את עצמי עובדת מצאת החמה ועד צאת הנשמה. רק כשהחלטתי להפוך לעצמאית בחרתי סוף סוף במקצוע נוח במיוחד לאמהות – הד האנטרית.

אחרי ההתלהבות הראשונית, גיליתי שהעיסוק החדש אמנם נוח, אבל חסרים לי האקשן והשייכות למשהו גדול יותר, ואז קיבלתי הזדמנות להחזיר לעצמי את ההתרגשות שכרוכה בחוויות משותפות עם אחרים וביציאה לטבע. תוך שאני ממשיכה לפתח את העסק, הצטרפתי לצוות מלכת המדבר, כאחראית על תחום המיונים וכמלווה חברתית במסעות. נקודת המפנה היתה באחד המסעות, כשמתוך שכרון המרחבים והתנועה המתמדת, הבנתי שהגיע הזמן לחזור אל חלום הילדות הלא לגמרי ממומש שלי.

נרשמתי לקורס מדריכים של החברה הגיאוגרפית – בת חמישים ומשהו, כן? שפכתי ליטרים של זיעה כדי להתעלות על עצמי ולהוכיח שאני ראויה, מה שלא מנע ממני לעטוף את עצמי במגננות כמו קליפות של בצל: יש המון מדריכים טובים, למה שיקבלו דווקא אותי, מה אני בכלל יודעת, הם הרי יעדיפו צעירים – כל התירוצים שיכולתי להעלות על הדעת. כדי להיות מוכנה להתמודד עם דחייה, אמרתי לכל מי שהיה מוכן לשמוע שאני רוצה להדריך לכל היותר שלוש פעמים בשנה. חשבתי שהכשלון יהיה פחות כואב אם יאמינו לי שלא ממש בניתי על מציאת עבודה בתחום. אבל קיבלו אותי! בחברה הגיאוגרפית! בזרועות פתוחות! אחרי הטיול הראשון, בתוך זמן קצר היומן שלי התמלא בטיולים לעוד ועוד יעדים: יוון, אוזבקיסטן, דרום אפריקה, גיאורגיה, איחוד האמירויות. הרגשתי שאני בולעת את העולם בביסים גדולים. פרחתי. הייתי במיטבי. כשזה קרה, הבנתי שלעולם לא מאוחר מדי להגשים חלומות בקריירה, הכל פתוח, ואין גיל שהוא מבוגר מכדי למצוא את הייעוד שלך ולדבוק בו.

ואז באה הקורונה.
אחרי שבמשך מספר שנים חייתי בתחושה שתמיד יהיה לי לאן ליפול, כי הרי פיזרתי את הביצים שלי בין כמה סלים, גיליתי שכל הסלים התרסקו אל הקרקע והביצים יחד איתם.

בחודשים הארוכים שבהם לא יכולתי לטייל בעולם, עשיתי בעיקר מה שאנחנו, המדריכים, יודעים לעשות כל כך טוב: לעבוד עם מה שיש. להתבונן על הסביבה, לנתח את המצב, ללמוד את האפשרויות, לקבל החלטות במהירות, להיות גמישים. הקדשתי מאות שעות ללמידת מיומנויות חדשות. פיתחתי הרצאות וסדנאות בנושאים שאני מומחית בהם. יצרתי קשרים חדשים. 

היום, בנוסף להדרכה בחברה הגיאוגרפית, אני מדריכה גם טיולי נשים ב"בית החוויות של סורנגה", לאותם היעדים. את ההרצאות שלי אפשר לשמוע במסגרות שונות הפתוחות לקהל, או להזמין אותי לחוג בית. 

מוזמנים לשוטט בין עמודי האתר וללמוד עוד על ההרצאות, הטיולים והסיפורים שלי.