אורלי פינקלמן

דובאי (בלי) בלינג

תקציר הפרק הקודם: נשארתי ליומיים אחרי שסיימתי להדריך קבוצה נהדרת, במטרה להכיר אתרים נוספים בעיר, כאלה שמאפשרים להכיר אותה לעומק, מנקודות מבט קצת אחרות. דובאי קצת אחרת, הרחק מההמון הסואן. לגזור ולשמור.

 

מלון: Rove

בחרתי במלון Rove Downtown, חדר עם נוף לבורג׳ חליפה (שכאמור, הוא הרבה יותר מרשים מבחוץ מאשר מבפנים). זוהי רשת שיש לה כמה מלונות ברחבי העיר, והיא ידידותית במיוחד למטיילים שצריכים לשלב פלז'ר עם ביזנס, ומחפשים אווירה נעימה וידידותית.

מה אהבתי במלון:

הוא לא גדול מדי (נו טוב, הכל יחסי),

הלובי שלו מעוצב כמו סלון וינטאג' עם פינות עבודה, ממש חלל עבודה משותף ונעים.

יש בקומת הלובי מינימרקט שפתוח 24/7,

יש אולם קולנוע קטן בו מוקרן סרט מדי ערב,

יש חדרי ישיבות מדליקים,

יש חדר כביסה שאפשר להשתמש בו במחיר שפוי,

יש לוקרים ענקיים לשמירת מזוודות במקרה של טיסה מאוחרת,

והאווירה מאוד נעימה ולא מכופתרת.

החדרים מאוד צנועים ופונקציונליים, נטולי קשקושים מיותרים.

יש שאטלים לאורך היום לכמה יעדים בעיר, מה שמפצה במידה מסויימת על כך שלא ממש פרקטי ללכת משם ברגל לשום מקום, מלבד לדובאי מול שאני פחות מחבבת.

מה חסר לי?

אפשרות לצאת מהלובי וללכת ברגל, מרחק קצר, למקום בו יש מגוון מסעדות ובתי קפה (בדיעבד, מוטב היה אילו בחרתי דווקא ב Rove City Walk, שנמצא במרחק הליכה מקניון יפה ונעים בשם זה).

קרם לחות בחדר הרחצה, שבפעם הבאה אזכור להביא מהבית.

וגם, הייתי שמחה אילו היתה לי בחדר טלוויזיה חכמה, כזו שאני יכולה להתחבר בה למנוי שלי בנטפליקס.

כן כן, אחרי טיול בו מדי ערב אני יוצאת עם המטיילים, תנו לי לרבוץ בערב מול הטלוויזיה, מה אכפת לכם?

 

אל שינדאגה: ככה חיו כאן לפני שהגיע הנפט

בבוקר הראשון בו הייתי לגמרי לבדי, התעוררתי בנחת ולא מיהרתי לצאת מהמיטה. קצת פינוק עוד לא הרג אף אחד. כשסוף סוף יצאתי מהחדר, בדרכי למוזיאון המסקרן אל-שינדאגה ברובע בור דובאי העתיק, היתה זו כמעט שעת צהריים, וחשבתי שאגיע לשם וכבר אמצא משהו לנשנש. איכשהו, זה לא קרה וכך יצא שהתחלתי את הסיור רעבה. מזל שבקבוק המים שלי היה איתי, לפחות הצמא נחסך ממני.

המוזיאון פרוש על פני 14 או 15 בניינים, שפעם שימשו כבתי מידות של אצולת השבט. כולם הועמדו לרשות המדינה, ובכל אחד מהם הקימו תצוגה סביב נושא אחר, שמתאר את החיים במקום לפני שדובאי הפכה לעיר המגדלים הזוהרת שהיא היום.

נהג המונית שהסיע אותי לאזור, לא ידע היכן בדיוק להוריד אותי וכך יצא שהתחלתי מהבניין שאמור להיות האחרון. אין בסביבתו בדל בית קפה ולא צל צילו של משהו לאכול. חבל, כי הוא מכיל את אחת התצוגות המרשימות – זו שעוסקת בחיי הדייגים ושולי הפנינים – והיא כל כך גדולה שעוד בטרם סיימתי לחקור אותה חשתי איך הרעב והצמא מכריעים אותי.

געגועים לקטמנדו

התחלתי ללכת לאורך גדת התעלה, בחיפוש אחר משהו לאכול. אחרי כעשר דקות, הגעתי למקבץ של מסעדות שמכל אחת מהן עטו עלי צעירות חינניות ובידיהן תפריטים. מתכון בדוק למלכודת תיירים, רק שבסביבה כמעט שאין תיירים. אף אחת מהמסעדות גם לא נראתה מפתה במיוחד, אבל איזו ברירה כבר היתה לי? על סף עילפון, בחרתי לשבת במסעדה נפאלית קטנטונת, The Nepali Heritage. הזמנתי לאסי בננה ומומו והתבוננתי במעט העוברים ושבים.

באחת וחצי הונח המומו לפני. את הלאסי חיסלתי עוד הרבה לפני שהוא הגיע.

הם הבחינו שאני מאוד רעבה והניחו לפני גם קערה של מרק עדשים נפאלי.

זה היה כל כך מפתיע וכל כך טעים, עד שלפתע התעוררו בי געגועים לקטמנדו. מי היה מאמין, שדווקא בדובאי הגעגועים האלה יתעוררו?

ועכשיו מהתחלה

אחרי מנוחה קצרה, התחלתי מחדש את הסיור, הפעם מהבניין הנכון.

מלבד אמצעי המחשה חדשניים וטעם טוב בשפע, בכל גלריה כמעט המתינו מדריכות אמירתיות חינניות ורהוטות וסיפקו הסברים על המוצגים.בכל אחד מהבתים התאימו את התצוגה לחלל באופן מרשים. הקירות מריחים מצבע טרי, כל העובדים ידידותיים ושמחים לכל אורח שבא, כי משום מה עדיין אין רבים מדי כאלה. בעוד רוב התיירים מסתקרנים משפע האטרקציות שהמשותף להן הוא "דובאי בלינג בלינג" ומאפיינים אותן תורים ארוכים וצפיפות גבוהה, כאן יש למטיילת שכמוני הזדמנות לשוטט כמעט לבד בחדרים שקטים, ולקבל את מלוא תשומת הלב של המדריכות האמירתיות החביבות, ששמחות לשוחח גם מעבר לנושאי ההדרכה שלהן.

זוכרים את הבקבוק מהמערכה הראשונה? בבניין הראשי התבקשתי להפקיד אותו בידי השומר, ולאסוף אותו בדרכי חזרה. התבלבלתי לרגע, אבל זרמתי, היתה לי ברירה? כשהייתי בדרכי החוצה, מבטי הצטלב במבטו של השומר ומבלי שנדרשתי לומר מילה, הוא מיהר לחדר צדדי והביא לי משם את הבקבוק.

מבין התצוגות בהן ביקרתי, הרשימו אותי באופן מיוחד הבניין הראשון, שהוא סוג של מבוא ש"פותח חלונות" לכל מה שאנו צפויים לראות בהמשך; תצוגת הרפואה המסורתית; סחר ומסעות; החיים בים ובית השירה המרהיב.

יש גם תצוגות של מלאכות מסורתיות, אופנה וטיפוח, איש באמונתו, תכשיטים, חי וצומח, פולקלור ועוד. השפע מסחרר.

משפט יפה שמופיע בבית השירה, הוא ציטוט של יורש העצר של דובאי, השייח חמדאן בן מוחמד בן ראשד אל מאכתום:

"שירה שאינה מציפה דימויים ומעוררת רגשות, היא רק מילים שחוברו להן יחדיו, רק עוד מקצבים וחרוזים. שורת השיר צריכה להאיר כמו ברק, להישמע כמו רעם, להיות כמו אוקיינוס שמימיו אינם מתמעטים כשהמפרץ מתייבש".

טיפים שימושיים: אל שינדאגה

הגעה: מאחר שנהגי המוניות נוטים להתברבר בדרך לשם, מוטב שתיקחו מטרו לתחנת Al Ghubaiba Metro Station. הבניין הראשי של המוזיאון, זה שלידו יש גם קפה ומסעדות, נמצא בדיוק דקה אחת ממנה, בהליכה.

אם בחרתם לקחת מונית, בקשו מהנהג שיוריד אתכם בתחנת המטרו, אלא אם הוא יודע בוודאות היכן המוזיאון.

אוכל וקפה: אל תתחילו רעבים וגם לא עייפים. המבחר בסביבה מצומצם. המסעדה הנפאלית החביבה נקראת The Nepali Heritage.

כמה זמן להקדיש למקום: לפחות שעתיים. קחו את הזמן בנחת.

ראס אל חור

הרגשתי שהקדשתי מספיק זמן למורשת ותרבות ביום אחד, ורציתי להריח קצת טבע.

התגלגלתי בתחבורה ציבורית לשמורת ראס אל חור ("ראש הנחל"), כדי לשטוף את העיניים בפלמינגו הרבים שמאכלסים אותה. היה מרהיב. זה שביל קצרצר, שבסופו מסתור לצפייה בציפורים. כשיצאתי משם במונית, אותה הזמנתי באמצעות האפליקציה CAREEM שנראה כי לא ניתן להסתדר כאן בלעדיה, שמתי לב שהבקבוק מהמערכה הראשונה, שחזר אלי במערכה השניה, נשאר לצפות בפלמינגו במערכה השלישית. זה היה הרגע להבין שאני עייפה מכדי לקבל החלטות נבונות, וחזרתי למלון.

טיפים שימושיים: פתוח מדי יום, 07:00-17:00. הכניסה ללא תשלום. קחו מונית לכאן, ותשתדלו לא לשכוח בקבוקים, עדיף.

אמנות עכשווית – פיסול רחוב

דובאי מלאה בפסלי חוצות יפהפיים, שלעיתים קרובות קל לפספס אותם משום שכמעט אף אחד מהם אינו מונומנטלי. אבל אנחנו בעניין של סיור שקט, שמתרחק מהאטרקציות הזוהרות, ולכן קבלו כמה המלצות למסלולי הליכה נעימים, שפסלי חוצות יפים משולבים בהם.

DIFC – Dubai International Financial Center

זהו מתחם שמבחוץ נראה כמו עוד מתחם בדובאי – בניינים גבוהים ונוצצים, בעיקר.

אלא שאם תיכנסו לתוכו, תיהנו מחלק של דובאי שאינו מיועד בהכרח לתיירים, ודווקא משום כך קנה המידה שלו הרבה יותר אנושי.

זו חוויה מרתקת, קודם כל, משום שזה די נדיר למצוא בדובאי מקום שתוכנן תוך התחשבות בהולכי רגל. שנית, משום שבין הבניינים מסתתרים פסלי חוצות יפים מאוד ולא חסרים גם מקומות לשבת ולנוח על כוס קפה, לפני שממשיכים.

מומלץ להתחיל מהמגדל הגבוה בעיצוב נורמן פוסטר, ICD Brookfield Place.

משם, חפשו את המדרחוב שעובר בין הבניינים והולך צפונה, לכיוון ה – Gate Building.

תנו לעצמכם להסתובב בין הבניינים ולהיכנס למבואות, ואם תמשיכו עוד מעט צפונה, תגיעו למגדלי האמירויות (Emirates Towers) ולמוזיאון העתיד, שהוא מונומנט אדריכלי/ פיסולי בפני עצמו ומצדיק ביקור בפנים. רק אל תשכחו להזמין כרטיסים מיד לאחר שסגרתם טיסות, עוד לפני שסגרתם מלון.

קניון CITY WALK

לא שחסרים קניונים בדובאי, ממש לא. אבל הנה אחד שהוא גם מרכזי מאוד, גם מרווח ונעים, גם לא גדול מדי, גם הרבה יותר שקט מקניון דובאי האימתני וגם בנוי סביב שדרה שמדמה רחוב עם חנויות. ומה יש ברחוב? פסלי חוצות. שווה ביקור קצר, כאן.

DESIGN DISTRICT

אזור על גדת התעלה, משופע בחנויות עיצוב ובסתם חנויות יפות, והבונוס הגדול: טיילת יפה ומטופחת, עם מראה מרהיב של קו הרקיע של דובאי, ועם – כמובן – אמנות רחוב משובבת נפש.

אלסרקל: גלריות, קפה משובח וסדנה לשחזור מכוניות עתיקות

אחד המקומות החביבים עלי בדובאי נראה במבט ראשון כמו אזור תעשייה ובו אוסף של בניינים נמוכים ומשעממים. גם כשנכנסים למתחם, נדרשים מבט שני ושלישי כדי להתחיל לגלות את כל הקסמים והפלאות החבויים בתוכו: גלריות יפהפיות של אמנות מודרנית, סדנה לשחזור מכוניות עתיקות, בתי קפה, מיצים אורגניים ועוד.

למודת ניסיון מהיום הקודם בבור דובאי, התחלתי את הביקור שלי ב – KAVE, מקום שהוא גם חנות לחפצים ממוחזרים, גם בית קפה שמגיש אוכל טעים מאוד, ובעיקר – מרחב נעים להתרווח ולשבת, בין אם רוצים לעבוד קצת או סתם לפטפט עם חברים. המקום הוא בבעלותה של מיי, פלסטינית ילידת מזרח ירושלים, ושתי בנותיה. מי שפוקח עיניים יבחין בקלות ברצון העז שלהן להנגיש תרבות פלסטינית, יחד עם הכנסת אורחים נעימה לכל מי שמגיע למקום.

לאחר ששתיתם ואכלתם, מומלץ בחום ללכת בין רחובות המתחם, בזיגזג. המתחם אינו גדול ומאחורי כל דלת מסתתרת הפתעה מסוג אחר.

שווים ביקור:

Nostalgia Classic Cars Gallery – סדנה לשחזור מכוניות עתיקות

Wild & The Moon – מקום בו תוכלו ליהנות ממיצים טבעיים

Project Chaiwala – רק על השם הייתי מזכה אותם בפרס

Ishara Art Foundation – מתחם לקידום אמנות מודרנית שמגיעה מהודו, פקיסטן וסרי לנקה.

והכי שווה? לשוטט ולפתוח כל דלת, לגלות מה יש מאחורינה ולשרוק שריקות התפעלות.

הגעה: הכי טוב במונית. המתחם נמצא מדרום לדאון טאון וממזרח לאי הדקל. בערך. אלא ששום קו ראוי לשמו של תחבורה ציבורית לא מגיע לשם בינתיים, ומונית היא ההימור הבטוח במקרה הזה.

מה, זהו?

הו, לא.

כל ההמלצות האלה הן מחוץ למסלול המקובל של מרבית התיירים.

רק כדי לסבר את האוזן, אתן כאן רשימה קצרה של האטרקציות הפופוליריות, עם ההעדפה האישית שלי לגבי כל אחת מהן.

לא לוותר

מוזיאון העתיד | Museum of the Future

אי הדקל | The View at the top

מוזיאון לתרבות האסלאם בשארג'ה | Sharjah Museum of Islamic Civilization

אפשר גם

המרינה של דובאי | Dubai Marina, עם או בלי הפלגה

מופע המזרקות ליד הבורג' חליפה (ומה שבאמת מהמם שם זה מופע האורות על המגדל) | The Dubai Fountain

לא באמת חייבים

הכפר הגלובלי | Global Village

גן הקסמים (גן הפרחים) | Miracle Garden

תצפית מבורג' חליפה | Burj Khalifa

קניון דובאי | Dubai Mall

 

ומה אתם חשבתם על דובאי?

 

לשתף זה חלק מהכיף
תוכן עניינים

אהבת? יש לי עוד סיפורים מעניינים.

כך תבחרו מסעדה שתשמח אתכם ביוון

איך לבחור מסעדה ביוון שתהיה מעל ומעבר לציפיות שלכם? יש לי כלל שאני מקפידה עליו בכל הטיולים שלי: הכל מדהים ושום דבר לא חובה. ביטויים

יש טיולים והרצאות שמתמלאים עוד לפני שאני מספיקה להגיד "קלימרה".

שווה להירשם לניוזלטר שלי.
דילוג לתוכן