האישה שהיתה מלך

כן, זו אינה טעות. היא היתה אישה והיא היתה מלך, בתקופה בה להיות מלכה פירושו שאת "רק" אשתו של המלך, אבל היא – היא היתה זו שעמדה בראש הממלכה שלה ואף הביאה אותה להישגים צבאיים ופוליטיים יוצאי דופן. הכירו את המלכה, סליחה, המלך תמר.

 

הכירו את תמר בגרטיוני,

המלכה המיתולוגית שהובילה את גיאורגיה ביד רמה במשך 29 שנים, בין השנים 1184 ל-1213.
תקופת מלכותה באה אל קיצה עם מותה בתחילת המאה ה-13, ובכל זאת, עד היום, אזרחי גיאורגיה זוכרים לה את תהילתה. מוזמנות ומוזמנים לבדוק אותי: תשאלו אזרח או אזרחית גיאורגיים, מה ייחשב בעיניהם כתור הזהב של המדינה – והתשובה שתקבלו תהיה, קרוב לודאי, "הימים שבהם היתה לנו מלכה, המלכה תמר".

שלל השמות, הכינויים והתארים שהיא זכתה להם היה מרשים: מלך המלכים ומלכת המלכות, גברת המזרח והמערב, אור העולם והעושר, תמרה הגדולה, מלכת האבחזים, הגיאורגים, הקאחתים והארמנים.

אגב, יש רק אחד שמתחרה איתה על התואר "זה שהביא את תור הזהב לגיאורגיה", וזהו הסבא-רבא שלה, דוד הבנאי.

שמתם לב לשמות היהודיים שלהם? אז זהו, שאין ולא היה להם כל קשר ליהדות, מלבד הערכה עמוקה. הם היו נוצרים מאמינים, אהבו את עם התנ"ך והתגאו בשמות שנלקחו היישר מספר הספרים.

תמר היא גיבורה גדולה מהחיים, ובמקרה שלה זו אינה קלישאה.

היא היתה פמיניסטית שלא היססה להתגרש מבעל לא יוצלח, לא נרתעה מאיומי הגברים שראו בה איום על ההגמוניה הפטריארכלית שלהם, עמדה בראש צבאה והובילה מהלכים אסטרטגיים מבריקים, והפכה את גיאורגיה לארץ משגשגת ופורחת.

וזה לא בא לה בקלות.

לאביה, המלך גיאורגי ה-3, לא היו בנים, ולכן, כדי להבטיח שאף אחד שאינו צאצא שלו יראה עצמו כטוען לכתר, וגם כדי להכשיר את תמר לתפוס את מקומו, הוא הכריז עוד בימי חייו, שתמר היא יורשת העצר היחידה. בגיל 12 התחילה ללמוד את ענייני ניהול הממלכה, תוך נוכחות בדיונים ובהחלטות שהוביל אביה. כבר בשלב הזה היא דרשה שיבהיר לכולם שהתואר שלה הוא "מפה" שפירושו מלך, ושהיא מיועדת להוביל את הממלכה ולא לעמוד בצילו של איש.

כשהוא נפטר, שש שנים לאחר מכן, היא הייתה רק בת 18 וסביר להניח שבכל פעם ששאלה את עצמה "מה אבא היה אומר" היתה לה תשובה.

המינוי שלה היה כל כך חריג, שהאצולה הגיאורגית רחשה ובחשה ודרשה ממנה להתחתן, הרי לא ראוי שאישה תעמוד בראש הצבא של הממלכה. ומאחר שזהו אחד מתפקידיו של המלך, הרי שאם המלך הוא מלכה, ראוי שיהיה לה בעל שיקח על עצמו את הנהגת הצבא. והיה עוד עניין קטן, שבו דווקא לא היה קשה לשכנע אותה: הרי זה גם האינטרס שלה להעמיד אחריה יורשים.

בסופו של דבר, היא נכנעה ללחצים והתחתנה עם נסיך רוסי שהיה מקובל על אנשי החצר. שמו היה יורי בוגוליובסקי, הוא היה קצין מוערך בצבא, בריא וטוב מראה, כל מה שנדרש ממי שצריך להעמיד צאצאים לשושלת המלוכה. אבל אתן יודעות איך זה, לא כל הנוצץ זהב הוא, גם בגיאורגיה. יורי היה שתיין, הרבה להסתכסך עם הסובבים אותו, ואף הסתבך בפרשיות שהשתיקה יפה להן. לגיאורגים יש פתגם שבתרגום חופשי אומר "למה גרמת לעצמך כאב ראש כשאפילו לא סבלת קודם?" ותמר, שהבינה שמכאב הראש הזה צריך להיפטר כמה שיותר מהר, הכריזה שהיא מתגרשת ממנו, עוד מהלך חריג לאותם הימים.

את הפרטנר הבא שלה היא כבר בחרה בעצמה, והודיעה לאנשי החצר שלא יתערבו. הם כבר גרמו מספיק נזק. שמו היה דוד סוסלן והוא התייחס על שושלת בגרטיוני, בדיוק כמוה. הוא זכה בתואר "מלך מלווה של הממלכה הגיאורגית המאוחדת" והיא המשיכה להיות הדמות החזקה בממלכה.

יורי, אגב, לא אהב את ההתפתחויות הללו. אחרי שנשלח בבושת פנים לגלות בקונסטנטינופול, הוא ניסה לבצע מספר ניסיונות הפיכה. הוא לא הצליח, אבל כפי שאתן מבינות, כאב הראש שהוא גרם לתמר לא נעלם לחלוטין.

ודאי הבנתם כבר שלא רק הפמיניזם והעמידה על שלה הפכו אותה לגיבורת התרבות שהיא עד היום.

לעבור דרך כל הנחש.

כמו הרבה נשים מודרניות שאנחנו מכירות, היא רצתה להספיק הכל. יותר מכל דבר, יותר רחוק, יותר חזק, יותר תרבותי ויותר רוחני. היא פעלה בקדחתנות, כמעט בכל התחומים האפשריים. כמו שנהוג לומר בגיאורגיה, היא היתה מוכנה "לעבור דרך כל הנחש" – ביטוי שנאמר ביחס לאלה שיעשו הכל כדי להצליח לממש את מטרותיהם.

אחרי שקודמיה לשושלת הרחיבו את גבולות הממלכה – היא הרחיבה אותם הרבה יותר. הצבא שלה כבש מדינות שכנות וגיאורגיה הפכה לאימפריה אזורית, שבשיאה השתרעה על שטחים עצומים בהרבה מאלה של גיאורגיה של ימינו. חלקים נרחבים מהשכנות אזרבייג'אן, פרס, תורכיה וארמניה נשלטו בידי הגיאורגים. מספר התושבים בממלכה היה קרוב לחמישה מיליון, מספר דומה לזה שמאכלס היום את המדינה.

אל תקרא לי טיפשה.

כשהסולטאן הסלג'וקי רוח-א-דין, צעד בראש צבא של 300,000 חיילים ממזרח תורכיה לגיאורגיה במטרה למנוע ממנה להמשיך ולהתפשט, הוא התפנה מדי פעם כדי לשלוח לתמר מסרים מאיימים ומעליבים. "אישה טיפשה" הוא קרא לה, "רוצחת מוסלמים", ובאותה נשימה גם הבטיח לה שאם תתנצל "כמו ילדה טובה" הוא יתחתן איתה. היא לא איבדה את קור רוחה, יצאה מולו בראש צבא שגודלו היה כרבע מצבאו, צבא שסר למרותה ללא סייג, וכך הביסה את הסולטאן הסלג'וקי ואף לקחה שלל רב של סוסים, כלי נשק ותחמושת.

שגשוג כלכלי, תרבותי ודתי

ככל שניצחה יותר קרבות, ככל שלקחה יותר שלל – כך גדלו אוצרות הממלכה ואיתם רווחה כלכלית, בין היתר בזכות המיסים שגבתה מהתושבים של השטחים שכבשה. האצילים שהתנגדו לה בתחילת הדרך הבינו מהר מאוד באיזה צד מרוחה החמאה, החלו לשתף איתה פעולה וכשכל המאמצים היו מכוונים למען הממלכה – התחילו שגשוג ופריחה, כמו באגדות.

החקלאות שגשגה, הסחר פרח, טביליסי הפכה לעיר מרכזית שבשווקיה סחרו בזהב, שטיחים, משי, אמנות, יין וגם – כפי שהיה מקובל בדרכי המשי ובדרכים שהסתעפו מהן – עבדים. נתיבי תחבורה שופצו, גשרים הוקמו, שיירות מסחר עברו ממזרח למערב וממערב למזרח ושילמו מיסים תמורת הזכות לעבור בדרך.

המשורר שאהב את המלכה

בתרבות, ובייחוד בשירה, נרשמו שיאים חסרי תקדים. זו התקופה בה כתב שותא רוסתוולי את האפוס הגיאורגי המפורסם "עוטה עור הנמר", יצירת מופת העוסקת בחברות אמת, שעד היום, גיאורגי שמכבד את עצמו יודע לדקלם פרקים שלמים מתוכה בעל פה. רוסתוולי, שהיה שר בחצר המלכה ופרש מתפקידיו הציבוריים לאחר שהתאהב בה נואשות, עזב את גאורגיה וחי במנזר המצלבה שבירושלים עד יומו האחרון. בפרולוג לאפוס שלו הוא אינו מהסס לנקוב בשמה המפורש של אהובתו:

למלכה תמר נרונה בדמעה בדם נמלחת,
שאותה הללתי שבע ברנה היטב צולחת;
סוף זקוף היה לי חרט, דיואי-דמעה קולחת,
השומע – תנחת בו כחנית בלב פולחת".

כמה שורות לאחר מכן חושף רוסתוולי את רגשותיו העמוקים יותר ומעיד על שברון לבו:

אנכי, נגיד רוסתווי, שמתי זאת על צווארי,
כי בשל מנהגת חיל אשתגע לאין הבריא;
נחלשתי, כי בחלד אין תחבשת לשברי:
או תגהה מזור לפצע או מהר תכרה קברי.

(כל הציטוטים מן הפואמה לקוחים מהספר "עוטה עור הנמר" בתרגומו של בוריס גפונוב, שראה אור ב-1969 בהוצאת ספריית הפועלים, בעריכת אברהם שלונסקי).

כמה מהסיפורים עליה אמת וכמה בדיה?

זוהי שאלה מתבקשת, משום שהאידיאליזציה של דמותה התחילה מיד לאחר מותה. לדוגמה, מסע ההלוויה שלה התנהל בו זמנית בשמונה מקומות שונים.

אמרנו כבר שהיא תמיד רצתה יותר מכל דבר? במקרה הזה, דווקא יורשיה הם שדאגו לטשטש את מקום קבורתה. הם חששו, ובצדק, כי יהיו כאלה שירצו לפגוע בקברה ובזכרה, ולכן ערכו לכבודה שמונה מסעות לוויה, בשמונה מקומות שונים ברחבי הממלכה. היום נהוג להניח כי היא קבורה במנזר גלאטי, לצידם של אביה ושל סבו, הלא הוא המלך הגדול, דוד הבנאי.

אחרי מותה, גיאורגיה לא חזרה לימי גדולתה, ולא משום שיורשיה של תמר היו מנהיגים לא ראויים אלא משום שלעיתים, תהליכים גלובליים מביאים לכך שממלכות נופלות בזמן שאחרות קמות. במאה ה-13, הגיע מצפון-מזרח כוח שלא ניתן לעמוד בפניו: המונגולים, בראשות ג'ינגיס חאן. גיאורגיה נכבשה ומאז עברה ידיים שוב ושוב. למעלה מ-700 שנה היא היתה נתונה תחת כיבושים של המונגולים, הרוסים, הטורקים ועוד עד שזכתה בעצמאותה בסוף המאה ה-20, עם התפרקות ברית המועצות.

עם כל הסיפורים המופלאים אודותיה, נראה שדי ברור למה בזיכרון העממי הגיאורגי דמותה של תמר היא גדולה מהחיים, וכרוכה בהילה אגדית ורומנטית. היא הוכתרה כקדושה של הכנסייה הגיאורגית, שהיא חלק מהכנסייה האורתודוקסית. שירי עם, פואמות וסיפורים מציגים אותה כקדושה זכה, שליטה נאורה ומיטיבה, בדומה לאופן בו מתוארים אלים פגניים מסוימים או, להבדיל, קדושים נוצריים. לדוגמה, באגדת אוסטית עתיקה, המלכה תמר מתעברת מקרן שמש הזורחת מהחלון, מה שמרמז על היותו של בנה אל. הדימוי הזה הופיע במיתוס נוסף, מאחד המחוזות ההרריים של גיאורגיה, בו מתוארת תמר כשווה לאלוהות מזג האוויר, פרימיזה, השולטת בחורף. במחוז אחר, דמותה של תמר מזוהה עם אלת הריפוי ופוריות האישה.

אין ספק שבשנים בהן הגיאורגים עברו מידיו של כובש אחד לאחר, האידיאליזציה סביב דמותה הלכה וגברה. כל עם זקוק לדמויות מופת אמיצות, החלטיות, נועזות, שפועלות למען הכלל ומצליחות להביא לפריחה בכל תחומי החיים. משאירה לכן להחליט מה אמת ומה בדיה, ועם זאת – מקווה שתסכימו איתי שמדובר באחת הנשים האמיצות ששמעתן עליהן.

לשתף זה חלק מהכיף
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

אהבת? יש לי עוד סיפורים מעניינים.

התאנים המתוקות ביותר בעולם

אריית התאנים באוויה, האי היווני השני בגודלו, בעיצומה, ואנחנו יוצאים למסע בין המטעים. לפני מאה שנה בערך, הפליטים שהגיעו מאסיה הקטנה הביאו איתם את התאנים

שובה של הדמוקרטיה: 24 ביולי 1974

  חמשת הימים שבין 20 ביולי ל -24 ביולי 1974 היו הסוערים והמכריעים ביותר בהיסטוריה היוונית המודרנית. הפלישה הטורקית לקפריסין, קריסת החונטה הצבאית, והולדת הרפובליקה