קזנדזידיס וארגוב: שני גיבורי תרבות
כשבחנתי בעבר גרסאות מקוריות של שירים ביוונית מול הגרסאות העבריות שלהן, התעמקתי בעיקר בהבדלים בתוכן ובהקשר התרבותי. הפעם, לרגל יציאת הסרט החדש "איפרכו", זהו רגע שמזמין התמקדות בשני המבצעים עצמם – שני גיבורי תרבות, קולות משמעותיים בארצותיהם, שמעולם לא נפגשו אך יוצרים גשר תרבותי מרתק בין יוון לישראל. על אף שפעלו במקומות ובתקופות שונות, סיפוריהם שזורים זה בזה באופן מעורר מחשבה.
משכונת העוני לפסגת התהילה
לשניהם היו תנאי פתיחה לא מבטיחים, ושניהם פרצו בזכות קולם הייחודי והכריזמה שלהם.
סטליוס קזנדזידיס, שנולד ב-1931 בפרבר עני של אתונה (ניאה איוניה) למשפחת מהגרים שנאלצו לנטוש את אסיה הקטנה, היה הרבה יותר מזמר; הוא הפך לקולה של יוון מוכת העוני והסבל שלאחר המלחמה, מה שהעניק לו את הכינוי "גיבור מעמד הפועלים". יתום מאב מגיל צעיר, החל את דרכו המוזיקלית בגיטרה שקיבל במתנה מהבוס שלו. קזנדזידיס היה האמן היווני הראשון שמכר מעל 100,000 תקליטים ביוון הקטנה דאז, והשפעתו הגיעה גם לפזורה היוונית ברחבי העולם. באופן לא שגרתי, הוא אף שר בטורקית, צעד נועז בהתחשב ביחסים בין המדינות.
זוהר ארגוב, שנולד ב-1955 בשיכון המזרח בראשון לציון, גם הוא למשפחת מהגרים, גדל בתנאים קשים במשפחה מרובת ילדים. למרות נסיבות חייו המאתגרות ואישיותו השנויה במחלוקת, הוא זכה להכרה כגדול זמרי המוזיקה המזרחית בישראל. קולו ונוכחותו הפכו אותו לאחד האמנים האהובים בארץ.
השפעה תרבותית עמוקה
אף על פי שלא היו כותבי שירים, שניהם הפכו כל שיר ליצירה ייחודית שנשארה טבועה בזיכרון התרבותי.
קזנדזידיס שילב בין סגנונות – מרבטיקו ועד מוזיקה הודית – והיה דמות מפתח בז'אנר הלאיקה, המוזיקה העממית היוונית שזכתה לאהדה גם בישראל. קולו, שהצליח ללכוד את כל קשת הרגשות האנושית, הפך אותו לנחמה עבור דורות של מאזינים, שראו בשיריו השתקפות של חייהם. זה היה קול מתוחכם, עשיר בגוונים ותנודות, המסוגל לעבור בין כאב עמוק לאופטימיות חבויה.
בישראל, זוהר ארגוב היה מהחלוצים שהביאו את המוזיקה המזרחית למרכז הבמה. בשיריו ניתן למצוא השפעות מערביות לצד מוטיבים ים-תיכוניים ויווניים. קולו המחוספס והעמוק הצליח לגעת בנימים הדקים ביותר של כאב, שמחה וגעגוע, ויצר חיבור עמוק בינו לבין קהל מעריציו.
לתת קול למודרים ולדחויים
קזנדזידיס וארגוב, כל אחד בדרכו, נתנו קול למודרים והפכו לגיבורי תרבות בזכות חיבורם האמיתי לקהלים שלהם.
הראשון היה אהוב במיוחד על בני מעמד הפועלים ביוון, אנשים שראו בשיריו השתקפות לחייהם הקשים. ארגוב, לעומתו, דיבר אל לבבותיהם של בני הפריפריה הישראלית, שחיפשו דמות מייצגת לתרבותם
בישראל. הוא כונה "המלך" והיה לגיבור תרבות, במיוחד עבור אלה שחשו כי הממסד התרבותי אינו מקבל אותם. זו לא היתה רק תחושה. ניתן לומר כי עד אמצע שנות השמונים זו גם היתה המציאות. נסו למצוא מידע על מספר ההשמעות של שירי זוהר ארגוב או אמנים מזרחיים אחרים ברדיו הציבורי בישראל ותבינו על מה מדובר. את המוזיקה שלהם, כזכור, ניתן היה לשמוע בעיקר בתחנה המרכזית, בקסטות ובחאפלות.
ירידה מהבמה בטרם עת
על אף הצלחתם, חייהם האישיים של שניהם היו מורכבים. קזנדזידיס, בשיא תהילתו, פרש מהופעות חיות, ונפטר בגיל צעיר יחסית ממחלת הסרטן. ארגוב נאבק בהתמכרות לסמים ובפרשיות משפטיות, ושם קץ לחייו בתא המעצר, והוא רק בן 33. אף שהתנהגותו עוררה ביקורת מוצדקת, כיום יש הסכמה רחבה על תרומתו המוזיקלית העצומה לזמר העברי.
גשר בין תרבויות
החיבור בין המוזיקה היוונית והישראלית מתבטא היטב במפגש הוירטואלי בין קזנדזידיס וארגוב. רבים משיריו של קזנדזידיס תורגמו לעברית והפכו ללהיטים, כדוגמת "אלינור". עם הזמן, הפופולריות של המוזיקה היוונית בקרב זמרים מזרחיים רק גדלה, ושירים כמו "זינגואלה" (בביצוע של יהודה פוליקר) ו"מה קרה לה" (איציק קלה) זכו לפופולריות רבה.
ולא רק קזנדזידיס היווה השראה – כאשר בוחנים את הזמר הים תיכוני בארץ לאורך השנים, רואים כי למוזיקה היוונית, כגוף יצירה עשיר ומורכב, יש השפעה עצומה ונראה כי היא תמשיך לשמש השראה ליוצרים וזמרים ישראליים לעוד שנים רבות. זה היה נכון גם לפני שיהודה פוליקר הקליט את "עיניים שלי", ועל תרומתו של פוליקר ראוי לכתוב פוסט נפרד. אין מספיק מילים לתאר את גודל תפקידו בחיזוק יסודותיו של הגשר בין התרבות הישראלית לתרבות יוון.
כך נולדה יצירת המופת
ב-1975, בשיא הקריירה שלו, הקליט קזנדזידיס את "איפרכו", עם מילים של פיתגורס ולחן של כריסטוס ניקולופולוס – ענק מוזיקלי בזכות עצמו. בישראל, ג'קי מקייטן עיבד את השיר ל"אלינור", שם שנבחר מתוך רצון לשמור על פרטיותה של האישה ששברה את ליבו.
שני השירים עוסקים באהבה נכזבת ובתקווה לחיבור מחודש. "אני האחד שלך, איש לא ימחק אותי" מהמקור היווני, ו"עוד תשובי אלי ונמשיך כך יחדיו" מהגרסה העברית – מבטאים את אותה ציפייה אוניברסלית לשובה של האהובה לזרועות האהוב. מעניין לראות שבשיר המקורי הדגש הוא על "אני" – אני קיים, אני סובל, ואין כלל איזכור לשמה של האהובה. בגירסה העברית, שמה (הבדוי) של האהובה הוא גם שמו של השיר.
בהחלט, "אני קיים"!
סיפורם של קזנדזידיס וארגוב מדגים כיצד המוזיקה גישרה על פערים תרבותיים ואיחדה אנשים מרקעים שונים. על אף ההבדלים, הם הותירו חותם עמוק על המוזיקה והתרבות בארצותיהם. המוזיקה שלהם ממשיכה להרטיט לבבות גם כיום, ואין זה מפתיע שהסרט החדש על קזנדזידיס נקרא "איפרכו" – "אני קיים".
