שובה של הדמוקרטיה: 24 ביולי 1974

חמשת הימים שבין 20 ביולי ל -24 ביולי 1974 היו הסוערים והמכריעים בהיסטוריה של יוון המודרנית. הפלישה הטורקית לקפריסין, קריסת החונטה הצבאית והולדת הרפובליקה ההלנית החדשה, התרחשו בתוך אותה תקופה קצרה. מאז, מציינים היוונים בכל שנה את ה-24 ביולי כ"יום שובה של הדמוקרטיה", לאחר שבע שנות דיקטטורה צבאית.

 

חמשת הימים שבין 20 ביולי ל -24 ביולי 1974 היו הסוערים והמכריעים ביותר בהיסטוריה היוונית המודרנית. הפלישה הטורקית לקפריסין, קריסת החונטה הצבאית, והולדת הרפובליקה ההלנית החדשה, התרחשו בתוך אותה תקופה קצרה.

מאז, מציינים היוונים בכל שנה את ה-24 ביולי כ"יום שובה של הדמוקרטיה" (The Restoration of Democracy) לאחר שבע שנות דיקטטורה צבאית, פחד, רדיפות, פגיעה בזכויות אזרח, חוסר אמון וחוסר יציבות. בדיוק היום לפני 47 שנים, ערש הדמוקרטיה, שסבלה מכל צורה אפשרית של שלטון שאינו דמוקרטי, התחילה, לאט לאט, לחזור לעצמה. מה אנחנו יכולים ללמוד ממה שקרה שם?

קומוניזם ופאשיזם: שני קצוות שמובילים לאותה התהום

יוון של אמצע המאה ה-20 התנהלה בתוך קונפליקט אינסופי בין אלה שהאמינו שקומוניזם הוא התרופה לכל תחלואי החברה, ובייחוד למחלה המכונה פאשיזם, לבין אלה שדגלו במשטר מלוכני-רפובליקני והאמינו שהקומוניזם מסכן את העולם. הקונפליקט הרעיוני הזה הוביל את היוונים למלחמת אזרחים עקובה מדם בין השנים 1945-1949. הארץ עוד לא התאוששה מפצעי מלחמת העולם השניה, וכבר התרגשה עליה מלחמה חדשה, שחצתה את העם לשניים. אחים, אבות, דודים וגיסים נלחמו זה בזה: אלה הזדהו עם השמאל, שמטרתו המוצהרת היתה לצרף את יוון לגוש הקומוניסטי בהנהגת סטאלין, ואלה הזדהו עם הממשלה, שמטרתה היתה להרחיק את הקומוניסטים מעמדות הכוח. אל תמהרו לבחור צד. לממשלה היו הרבה כתמים שחורים ולקומוניסטים היתה סיבה טובה להאשים אותה בפאשיזם. מאידך, גם הקומוניסטים, עשו מעשים מחרידים באוכלוסיה האזרחית שלא שיתפה איתם פעולה. החיים, מסתבר, אינם רק שחור ולבן.

כך או כך, כל אחד מהצדדים עשה שימוש ציני באוכלוסיה האזרחית שסבלה היה קשה מנשוא, וכל אחד מהצדדים גרם לסבל רב בקרב האזרחים שרק רצו לחזור ולחיות את חייהם בשלווה. בזמן שרוב מדינות אירופה החלו להשתקם, היוונים המשיכו לדמם. המלחמה, שנהרגו בה כ – 160,000 יוונים, השאירה את יוון הרוסה מבחינה חברתית וכלכלית, במצוקה גדולה אף יותר מזו שהייתה בה לאחר סיום הכיבוש הגרמני.

ב-1949, המלחמה הסתיימה בהתערבות של האמריקאים, שחששו מהשתלטות הקומוניסטים על יוון.

אלפים מבין הקומוניסטים המובסים נכלאו לשנים רבות או נשלחו למחנות באיים יארוס ומאקרוניסוס, שם סבלו עינויים קשים. אחרים ביקשו מקלט במדינות קומוניסטיות או שהיגרו למדינות המערב. יעברו עוד עשורים רבים עד שהם יורשו לחזור ליוון והחברה היוונית תתחיל לשקם את עצמה.

תוהו ובוהו שלטוני

עד אמצע שנות השישים נמשכו הקיטוב ואי היציבות בפוליטיקה היוונית, כתוצאה ישירה של מלחמת האזרחים והחלוקה העמוקה בין הפלגים השמאליים לפלגים הימניים בחברה. בראש המדינה עדיין עמד מלך, האמריקאים היו מעורבים בניהול המדינה במטרה למנוע כניסת השפעות סובייטיות, והמחלוקות בין תומכי המשטר המלוכני לבין מתנגדיו הפכו לקולניות יותר ויותר, עד שבאו לידי ביטוי במשבר גדול: הרצח של גרגוריס למבראקיס, פוליטיקאי שהיה מזוהה עם השמאל, בשנת 1963. למבראקיס, שהתנגד למעורבות האמריקאית ולהקמת בסיסים של טילים גרעיניים באזור, "זכה" לקיתונות של הכפשות והשמצות מצד המשטר, שהאשים אותו בקומוניזם. זמן קצר לאחר הרצח שלו, שטלטל את היוונים, איבד האגף הימני השמרני את הפופולריות שלו וראש הממשלה אולץ להתפטר.

זה היה הרגע בו התחילה ביוון תפנית לעבר האגף השמאלי בפוליטיקה: בבחירות שהתקיימו זמן קצר לאחר הרצח, זכה מנהיג של מפלגה עצמאית. לא אציין פה את שמו כי מרגע זה, ראשי הממשלה התחלפו כמו גרביים. לא פחות מתשעה ראשי ממשלה בארבע שנים, כשהקדנציה הארוכה ביותר של מישהו מהם היתה שנה ורבע. רבים מהם לא שרדו על הכיסא יותר מכמה עשרות ימים, ומה שהיה משותף לכולם היתה העובדה שהם לא היו מספיק ימניים בעיני בית המלוכה והצבא. ראשי הצבא התחלחלו מהרפורמות הליברליות שהציעה הממשלה החדשה. הם ראו בהן איום על מעמדו של הצבא וחששו, בצדק מסויים, מפני האפשרות שממשלת השמאל תכפיף את הצבא לפיקוח אזרחי, תטהר את ההנהגה, תצמצם את הוצאות הצבא ותשים קץ לנוכחות האמריקנית ביוון.

הם כמובן לא יכלו להשתמש בנימוקים האלה בפומבי, אז הם עשו מה שהיה נהוג לעשות ביוון בכל פעם שמישהו היה ליברלי מדי לטעמך: הממשלה הואשמה על ידם שהיא סוס טרויאני, שכל תפקידו לאפשר לקומוניזם להשתלט על יוון.

עליית משטר הקולונלים – החונטה הצבאית

התחלופה הגבוהה של ראשי הממשלה היתה מלווה בחוסר יכולת של היוונים להתגבר על הבעיות הכלכליות שלהם, התל"ג היה נמוך, ההשקעות מחו"ל לא הגיעו, בעולם הלכה וגברה החרדה מפני הקומוניזם וביוון הלכו וגברו החששות גם מפני הקומוניסטים וגם מפני הטורקים.

רגע, איך קשורים לפה הטורקים? כאן משתלב בתמונה הסיפור של קפריסין. ב- 1960, האי שאוכלוסייתו היתה מעורבת יוונית-טורקית, קיבל את עצמאותו לאחר שנים רבות בהן היה נתון תחת מנדט בריטי. היוונים, שהרגישו בטוחים כל עוד הבריטים בסביבה, התחילו לחשוש שהנה, תיכף הטורקים משתלטים על האי שאמור היה להיות שלהם מאז ומעולם. כל הכאוס הזה הוביל לכך שבאפריל 1967, קבוצת קצינים ימניים ביצעה הפיכה צבאית והקימה משטר שלטענתה "יציל את יוון מפני הקומוניזם ויבסס אותה כרפובליקה הלנית-נוצרית".

הקולונלים, כמיטב המסורת הימנית, הכריזו שאלמלא הם השתלטו על הפרלמנט, הקומוניסטים היו עושים זאת בוודאות. הם גם הציגו הוכחות: אתאיזם שהולך ונעשה שכיח, תרבות הפופ, במוזיקת רוק וילדי הפרחים.

עוד במהלך היום הראשון להפיכה נעצרו למעלה  מ-10,000 בני-אדם על ידי חיילים חמושים באתונה, פיראוס, פטרס ות'סלוניקי, ביניהם וותיקי מלחמת השחרור מהנאצים, זקנים וחולים, פעילים חברתיים ופוליטיים, פעילי איגודים מקצועיים, חברי פרלמנט, עיתונאים, עורכי דין, סופרים, מוסיקאים ושחקנים.

מיד אחרי המעצרים הופעלו צנזורה, מעצרים, עינויים ורציחות. בחודש הראשון לשלטון הצבאי נהרגו, לפי הערכות שונות, בין 5000 ל-10000 בני-אדם. אלפי עצורים הובאו לאי יארוס בים האגאי. התנאים היו איומים. שליש מהעצורים חלו, רבים מתו. כ-200 שוטרים וחיילים עסקו במלאכת העינויים במשך כל שנות המשטר.

הצנזורה שיתקה את חיי התרבות ולא איפשרה לאזרחים לקבל מידע על הנעשה.

סופו של בית המלוכה ושובה של הדיקטטורה

מספר חודשים לאחר ההפיכה הצבאית, ניסה המלך ניסה לבצע הפיכת נגד כדי להחזיר לידיו את השליטה. ניסיונו לא צלח והוא נמלט לגלות. כך בא הקץ על המלוכה ביוון. דבר לא עמד עוד בפני מה שכונה "שלטון הקולונלים" והוא התבסס במהירות. הוקמה חונטה של שנים עשר קולונלים, המועצה המהפכנית, שהרוח המרכזית בה היתה גיאורגיוס פאפאדופולוס. המפלגות הפוליטיות פורקו, אלפי תומכי שמאל נעצרו, ורבים עונו בכלא, זכויות האזרח הושעו, הונהגה צנזורה קשוחה.

מתנגדי משטר – כנגד כל הסיכויים

היוונים, כשהם רוצים להתנגד לשלטון, מעולם לא היו פחדנים, וכך קרה שגם פעולות הדיכוי האכזריות ביותר לא הצליחו להשתיק את האופוזיציה מבית.

רבים ממתנגדי המשטר נמלטו מהמדינה. הדימוי של יוון מחוץ לגבולותיה נפגע, אלא שהמשטר נהנה מתמיכתה של ארצות הברית, שהתעניינה יותר ברטוריקה האנטי־קומוניסטית הלוהטת שלו מאשר בהתנהלותו בתחום זכויות האדם.

מתנגדים אחרים היו מאוד מיליטנטים במאמציהם לקדם את החזרה לדמוקרטיה. באוגוסט 1968 נעשה ניסיון נפל להתנקש בחייו של פפאדופולוס, ובעקבותיו נעצרו אנשים רבים ונשלחו לגלות באשמת חתירה תחת החונטה. ביניהם היו אישים בולטים כמו מיקיס תאודורקיס ומלינה מרקורי, שניצלו את פרסומם בעולם וקראו מעל כל במה אפשרית להתערבות שתציל את היוונים מהחונטה הצבאית.

ככל שיותר סיפורים מחרידים הגיעו למדינות מערב אירופה, התקשה המשטר לקבל את תמיכתן.

הלווייתו של גיאורגיוס פפנדריאו, ראש הממשלה לשעבר, בסוף 1968 הפכה באופן ספונטני להפגנה ענקית נגד החונטה. במרץ 1969, המשורר היווני המפורסם יורגוס ספריס, חתן פרס נובל לספרות לשנת 1963, דיבר נגד המשטר הצבאי בשידור של ה- BBC, והעתקים של נאומו הופצו בו זמנית לכל עיתון באתונה.

זוכרים את למברקיס, חבר הפרלמנט שנרצח? כחלק מפעולות מחאה, ב-1969 יצא לאקרנים הסרט Z של קוסטה גבראס, שנעשה על פי סיפור חייו. הסרט צולם מחוץ ליוון והעביר מסר שאינו משתמע לשתי פנים על הכוחות הפאשיסטיים הפועלים ביוון, שכל עוד הם שם הדמוקרטיה לעולם לא תוכל להיות נחלתם של היוונים. את פס הקול של הסרט, אגב, כתב מיקיס תיאודורקיס, וכשהסרט זכה באוסקר לסרט הזר הטוב ביותר, מתנגדי המשטר קיבלו במה נוספת להשמיע את קולם.

המרד הפוליטכני 

יעברו עוד מספר שנים עד שתתחיל התקוממות עממית נרחבת ביוון. הסנונית הראשונה היתה "מרד הצי היווני": ספינת הצי "וולוס" בפיקודו של ניקולאוס פאפאס, סירבה לחזור ליוון לאחר שהשתתפה בתרגיל של נאט"ו. במהלך התרגיל, נודע לפאפאס ולקציניו כי מספר מפקדים של הצי נעצרו ביוון. פאפאס, שהבין כי הוא הבא בתור, החליט לפעול לבד על מנת להניע את דעת הקהל העולמית.

ההתנגדות המשמעותית הבאה היתה של הסטודנטים. החונטה, שניסתה לשלוט בכל היבט של הפוליטיקה, אסרה על קיום בחירות לאגודות הסטודנטים מאז 1967, מה שכמובן לא הפריע לסטודנטים להתארגן באופן מחתרתי.

בפברואר 1973, סטודנטים למשפטים התבצרו בתוך בית הספר למשפטים של אוניברסיטת אתונה. מרגע זה, תנועת הסטודנטים האנטי-דיקטטורית הלכה וגדלה, עד שבנובמבר של אותה השנה, אסיפה כללית של איגודי הסטודנטים בפוליטכניון של אתונה, התפתחה להפגנה ספונטנית המונית נגד הדיקטטורה הצבאית. תחת הסיסמה "חינוך לחם וחופש", כבשו הסטודנטים את בניין האוניברסיטה והתבצרו בו. במהלך הימים הבאים זרמו אלפי אנשים והצטרפו למפגינים. הוקמה תחנת רדיו פיראטית, באמצעותה שידרו הסטודנטים מסרים נגד המשטר.

הממשלה החליטה לדכא את ההתקוממות בדרך צבאית ושלחה טנקים וחיילים. אחד הטנקים דהר דרך ההמון ופרץ את שער האוניברסיטה. בסוף אותו היום היו 24 אזרחים יוונים הרוגים. מאז, היוונים מציינים בכל שנה ב – 17 בנובמבר את האירוע שהוביל לנפילת המשטר הצבאי, למרות שיעברו עוד חודשים ארוכים עד שהמשטר הזה יסיים את תפקידו ההיסטורי והדמוקרטיה תחזור ליוון.

משבר קפריסין ונפילת החונטה

גם בתוך החונטה היו חילוקי דעות: והטרגדיה של 17 בנובמבר דרבנה את בריגדיר דימיטריוס יואנידיס (Ioannidis), ראש המשטרה הצבאית האימתנית, להדיח את פאפאדופולוס ולהשיב את הסדר על כנו על ידי החזרת המשטר הצבאי. אך שלטונו של יואנידיס היה קצר ימים: ב- 15 ביולי 1974 הוא תכנן הפיכה בקפריסין, הדיח את הארכיבישוף מקאריוס השלישי, שנבחר באופן דמוקרטי לנשיא, והחליף אותו בלאומני ניקוס סמפסון. משטר סמפסון תואר כממשלת בובות, שמטרתה העליונה הייתה סיפוח האי על ידי יוון; ההפיכה נתפסה כלא חוקית על ידי האו"ם וכתוצאה ישירה ממנה, כעבור חמישה ימים, 40,000 חיילים טורקים נחתו ופלשו לצפון קפריסין.

טורקיה נימקה את הפלישה כמאמץ להחזיר את המבנה החוקתי של הרפובליקה של קפריסין, ולהגן על המיעוט הטורקי-קפריסאי באי. למרות קריאות מועצת הביטחון של האו"ם להשבתו המהירה של הסדר החוקתי באי, כבשה טורקיה כשליש משטחה הריבוני של הרפובליקה, גירשה בכוח כ -180,000 יוונים קפריסאים ותפסה את רכושם.

כ-2,000 אזרחים קפריסאים מצאו את מותם במלחמה. החונטה היוונית ניסתה לגייס כוחות לפעולת נגד צבאית, אך לשווא, שכן היא איבדה את תמיכת הצבא, שהיה משענתה החיונית הגדולה. אפקט הדומינו, שהחל בהפיכה היוונית ובהכרזה על כוונות לספח את קפריסין ליוון, והמשיך בפלישה הטורקית, הביא להתפוררות מהירה של משטר הקולונלים. ב- 23 ביולי, דימיטריוס יואנידיס הודיע שהוא מוותר על השלטון וקרא לממשלת אחדות לאומית.

שובה של הדמוקרטיה

הצבא, שב-1967 הפיל את הדמוקרטיה ביוון, נקט עתה צעדים להשיבה על כנה. ראש הממשלה לשעבר קונסטנטינוס קרמנליס (Karamanlis) השמרן הוזעק ממקום גלותו בפריז ופתח מיד בצעדים להחזיר את המדינה לשלטון דמוקרטית אזרחי.

קרמנליס הצליח לנטרל את המתח בין יוון לטורקיה, והחל בתהליך המעבר משלטון צבאי לדמוקרטיה פלורליסטית. כך החלה תקופת המעבר המכונה ביוון "מטאפוליטפסי" שהביאה בסופו של דבר להקמת הרפובליקה ההלנית השלישית.

בנובמבר 1974 התקיימו בחירות בפעם הראשונה אחרי עשר שנים. כל המפלגות הפוליטיות, כולל המפלגה הקומוניסטית היוונית (KKE) – שהוצאו מחוץ לחוק מאז 1947 – הורשו להשתתף בבחירות. מפלגתו השמרנית של קרמנליס — הדמוקרטיה החדשה — זכתה ברוב מוחלט.

ומה עלה בגורלו של המלך? כזכור, המלוכה בוטלה על ידי החונטה לאחר נסיון ההפיכה הכושל של המלך, וזו ככל הנראה המורשת היחידה שהיוונים מודים לה עליה. במשאל עם שהתקיים זמן קצר לאחר הבחירות, נדחתה ההצעה להחזיר את המלוכה. ראשי החונטה הועמדו לדין ונשלחו לתקופות מאסר ממושכות בכלא. יוון אימצה חוקה חדשה ושיטת משטר דמוקרטית.

ערש הדמוקרטיה, שסבלה מכל צורה אפשרית של שלטון שאינו דמוקרטי, התחילה, לאט לאט, לחזור לעצמה.

שיר מחאה אחד: "סנונית אחת"

אודיסאוס אליטיס, מגדולי המשוררים של יוון, כתב את הפואמה אקסיון אסטי שפירושו ראוי, מבורך בפני האלוהים. זוהי מסה לירית המציגה את ההיסטוריה האישית וחוויותיו של המשורר, בזמן מלחמת העולם השנייה ומלחמת האזרחים שהתחוללה ביוון אחריה. הפואמה מהווה שיר הלל לאדם, לרוחו הבלתי-מנוצחת ושאיפתו לחירות, והיא בנויה משלושה חלקים.

החלק הראשון בראשית, מתאר את בריאתו של המשורר אל תוך העולם, ההיסטוריה, הנוף והתרבות של יוון.

החלק השני, יסורים, מכיל שירים ומקראות המתארות באופן כרונולוגי את דרכו במלחמה נגד האיטלקים באלבניה, במחתרת כנגד הכיבוש הנאצי ובמלחמת האזרחים.

החלק השלישי, תהילה, הוא שיר הלל למולדת, לטבע ולאדם.

"אקסיון אסטי" צוינה כיצירתו החשובה ביותר של אליטיס, כשזכה בפרס נובל לספרות לשנת 1979.

מיקיס תיאודורקיס הלחין את היצירה והשיר זכה גם לגירסה עברית, בביצוע הגבעטרון ("אל אלוהי שמים"). המילים העבריות הן שיר הלל לאלוהים, בניגוד מוחלט למשמעות המקורית של השיר, שנכתב בתקופת

מלחמת האזרחים ביוון ומהווה סוג של קינה על מצבו הנורא של העם היווני. הסנונית היא מטאפורה לרצון לחיות כעם חופשי. הסבל הוא עצום והחופש, לפי המשורר, יושג רק בדם, יזע ודמעות. היוונים, שמצטיינים בהבנת מטאפורות, אימצו את השיר כביטוי למחאה בתקופת הדיקטטורה הצבאית. זמן קצר לאחר נפילת החונטה, הופיע תיאודורקיס בגרמניה, ובזמן שביצע את השיר הזה הקהל הריע לו בהתלהבות שגורמת לי לצמרמורת בכל פעם שאני צופה בקליפ הזה.

ועוד כמה מילים על לוחם החירות, מיקיס תיאודורקיס

מיד לאחר השתלטות החונטה על יוון, הוא ירד למחתרת וייסד את "החזית הפטריוטית". בתגובה הולמת, השליטים אסרו לנגן את המוסיקה שלו ואפילו להאזין לה. בהמשך הוא נכלא, גורש עם אשתו וילדיהם, נשלח למחנה הריכוז אוורופוס, ושוחרר רק בזכות התערבותם של מיטב המוסיקאים המפורסמים בעולם. לאחר מכן יצא לגלות.

בגלות נאבק תיאודוראקיס במשך ארבע שנים להפלת משטר הקולונלים ולהשבת הדמוקרטיה ליוון. הוא הופיע באלפי קונצרטים ברחבי העולם. במסעותיו נפגש עם פבלו נרודה וסלבדור איינדה, גמאל עבדול נאצר וטיטו, יגאל אלון ויאסר ערפאת, פרנסואה מיטראן ואולוף פאלמה. מיליוני אנשים רואים בו סמל אוניברסלי להתקוממות נגד דיקטטורה. אחרי נפילת הקולונלים, חזר תיאודוראקיס ליוון והמשיך ליצור ולהופיע, הן ביוון והן מחוצה לה. הוא נבחר פעמים אחדות לפרלמנט היווני (בשנות ה-80), כיהן כשר במשך שנתיים, קיבל הצעה להתמנות כנשיא וסירב.

תיאודוראקיס הוא בעל תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטאות אחדות, בהן אוניברסיטת מונטריאול, אוניברסיטת סלוניקי ואוניברסיטת כרתים, והיה מועמד לפרס נובל לשלום בשנת 2000. עד היום הוא אינו מהסס לנקוט עמדה נגד כל מה שנראה בעיניו כעוולה, בכל מקום בעולם, ואף התבטא מספר פעמים נגד מדיניות ממשלת ישראל.

תערוכה חדשה בנושא דמוקרטיה

בדיוק היום, כשביוון מציינים את שובה של הדמוקרטיה, תיפתח בארטורה – מקום לאמנות בעמק חפר, תערוכה חדשה העוסקת בדמוקרטיה.

התערוכה תוצג עד לסוף חודש אוגוסט, ותלווה את אירועי שבוע יוון שבהם מצפה לכם כל הטוב שיש ליוון להציע. מקווה מאוד לראותכם באחד האירועים, אני אהיה שם!

 

לשתף זה חלק מהכיף
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

אהבת? יש לי עוד סיפורים מעניינים.

התאנים המתוקות ביותר בעולם

אריית התאנים באוויה, האי היווני השני בגודלו, בעיצומה, ואנחנו יוצאים למסע בין המטעים. לפני מאה שנה בערך, הפליטים שהגיעו מאסיה הקטנה הביאו איתם את התאנים

שובה של הדמוקרטיה: 24 ביולי 1974

  חמשת הימים שבין 20 ביולי ל -24 ביולי 1974 היו הסוערים והמכריעים ביותר בהיסטוריה היוונית המודרנית. הפלישה הטורקית לקפריסין, קריסת החונטה הצבאית, והולדת הרפובליקה