השיר של היהודים הסלוניקאים שניצלו מהמחנות
את השיר היפה הזה, מתוך "אפר ואבק", לא זיהיתי ככזה שמקורו במוסיקה היוונית, עד ששמעתי את פוליקר מזכיר אותו מספר פעמים, בראיונות וגם בהופעות, כולל אפילו בהופעה ההיסטורית בסלוניקי בנובמבר האחרון.
פוליקר מספר שזה שיר ששרו הניצולים הבודדים מאושוויץ, בגעגוע גדול לעירם האהובה, לאחר שחרורם מהמחנות. הוא אפילו שר את השורה הראשונה מתוכו ביוונית, שזה מפתיע, משום שיהודי סלוניקי דיברו ביניהם לדינו ולא יוונית.
כשהשראה מגיעה ממארקוס ואמווקאריס…
כשחיפשתי את המקור גיליתי פרט מפתיע: הלחן הוא בהשראת שיר של מארקוס ואמווקאריס, מגדולי הרבטיקו, אחד מענקי המוסיקאים של יוון בכל הזמנים, המכונה "הפטריארך".
וכאן מגיע הרגע לגרד בראש בהפתעה גדולה אף יותר, משום שלשיר של ואמווקאריס שהיה ההשראה ל"חכי לי סלוניקי" קוראים "אני זוכר את 1912", והוא מספר על הרגע ההיסטורי בו היוונים נכנסו לסלוניקי וגאלו אותה מ-500 שנות כיבוש טורקי. זה רגע שאין להמעיט מחשיבותו הלאומית עבור היוונים, שנאלצו לחכות כ-80 שנה מרגע שקיבלו את העצמאות ועד שזכו להפוך את סלוניקי לחלק בלתי נפרד מהרפובליקה ההלנית, וזה מעניין באופן מיוחד משום שהרגע הזה מסמן את אחת מנקודות השבר של יהודי סלוניקי. הם ככל הנראה עדיין לא מודעים לכך בשלב הזה, אבל המעבר ממעמד של נתינים באימפריה (העות'מאנית) לאזרחים במדינת הלאום היוונית עתיד להביא איתו טרגדיות שאת רובן אינם מסוגלים כלל לדמיין.
1912, סלוניקי הופכת לחלק בלתי נפרד מהרפובליקה ההלנית
עד 1912, השנה בה הפכה סלוניקי ליוונית, היו לכל היותר 10,000 יהודים ביוון, והם היו מיעוט קטן עד כדי כך שרוב הזמן הממשלה לא ממש התעניינה בו.
בסלוניקי ובכל העיירות של צפון יוון, היו כל הזמן הזה כ-80,000 יהודים תחת שלטון עות'מאני, והם ניהלו את ענייניהם בעצמם – קבעו את תוכניות הלימוד בבתי הספר, גבו מיסי קהילה ודיברו ביניהם לדינו, לא יוונית.
עם ההשתלטות היוונית על סלוניקי, היוונים צהלו ושמחו.
חישבו על מעמד כיבוש העיר העתיקה של ירושלים בזיכרון הלאומי שלנו – אפשר לנחש שהתפרצות הרגש הלאומי הייתה דומה למדי. ואכן, השיר של ואמווקאריס מספר על השמחה והצהלולים בהם מתקבל מי שככל הנראה נכנס כחלק מהתזמורת המלווה את המצעד החגיגי לכבוד כיבוש העיר.
אלא שהיהודים, למרבה אכזבתם של היוונים, הפגינו שוויון נפש מול השמחה של היוונים. יש כאלה שטוענים שהם פשוט הפנו את הגב. ומהעלבון הזה כבר היה קשה להתעלם, משום שפתאום היהודים היו מיעוט גדול מדי, כזה שמנקודת מבט של מדינת לאום, אי אפשר לקבל את ההתבדלות שלו מתרבות יוון.
בספר המצויין "הלילה אין לנו חברים", סופיה ניקולאידו מספרת על שלוש תקופות בהיסטוריה של סלוניקי כולל תקופת הכיבוש הנאצי וההשמדה כמעט מוחלטת של הקהילה היהודית, וכך היא מתארת איך הסלוניקאים – ובעיקר משתפי הפעולה עם הנאצים – ממשיכים להתחשבן עם היהודים גם שלושים שנה לאחר האירוע הזה:
"היהודים היו רחוקים. דחסו אותם כמו חיות ברכבת והם לא צייצו, צייתנים תמיד. בשיחות שהיו, אי־אלו סלוניקאים נזכרו בשחרור העיר מידי הטורקים, ב־1912. מצעד צבאי, ובראשו המלך והגְבירים. החנויות של היהודים בחוף עמדו סגורות על מנעול ובריח. סורגי הגלילה הורדו. התריסים הוגפו. כך החליטו היהודים ששׂחו בכסף, כי התפרנים של בית הכנסת לא שמו קצוץ מי ייכנס לעיר ומי ישלוט בה. סבלים ורוכלים שעבדו מבוקר עד ערב בשביל להוציא את לחמם. את החשיבה וההחלטות הם השאירו לבעלי הממון.
אבל המלך השתומם. איפה התרועות, הדגלים, קריאות ההידד? מדוע זה לא קיבלו אותו בפרחים כשעבר שם? כך, בשעה שרכב על הסוס מול הדלתות המוברחות, פנה אל הגְביר דימיטְרָקיס, שליווה אותו בחזה נפוח.
תחרבן עליהם, אדוני המלך, השיב דימיטְרָקיס.
סלוניקאי שורשי עם פה מלוכלך, שלא שמע על סגנון דיבור וכללי טקס. צעק את הדברים, שיהדהדו. והעיתון ״מקדונִיה״ לא היסס להדפיס את זה בעמוד הראשון למחרת. כי זה, אמר העורך הראשי בחיוך קטן, מה שהרגישו היוונים ששׂמו – סוף־סוף – יד על העיר."
מי שגדל בסלוניקי וגורש ממנה לעולם לא ישכח את העלבון הצורב
הסיפור של קהילת יהודי סלוניקי מורכב כמובן הרבה יותר, אבל הפוסט הזה עוסק בשיר ששרו הניצולים ושההשראה אליו הייתה משיר יווני שסיפר על חגיגות הפיכתה של סלוניקי ליוונית, ולכן לא ארחיב כרגע מעבר לזה. את סופה הנורא של הקהילה אנחנו מכירים, הרבה מאוד בזכות "אפר ואבק" של פוליקר, שהוריו היו יוונים ניצולי שואה.
פוליקר מספר שאביו נהג לומר לו "אל תיסע לסלוניקי, ואם תיסע אל תגלה להם ששמך יהודה, כי בשבילם יהודה הוא מי שאחראי למותו של ישו". בביקורו הראשון בסלוניקי, הוא מספר באחד הראיונות, היה לו קשה עד כדי כך שהתקשה ממש לעמוד. הביקור השני היה במסגרת "מצעד החיים", ואז החליט להפגין גאווה ישראלית ולשיר מול היוונים בעברית וביוונית גם יחד. בהופעה בתחנת הרכבת הישנה ממנה שולחו היהודים לאושוויץ, בחר לשיר את השיר שהניצולים הבודדים שנותרו שרו בגעגועים לעירם האהובה: Θεσσαλονίκι μου γλυκιά πατρίδα δοξαζμένη (ת'סלוניקי מתוקה שלי, מולדתי המהוללת).
עוד גבול אחד, עוד נצח זמן / חכי לי, סלוניקי
רבה הדרך ליוון / חכי לי, סלוניקי
שוטט הלב, קפוא הדם / בשלג של גרמניה
כולם כולם אבדו לי שם / בלאגר בפולניה
חיוורי פנים, שרידי חיים / פליטי מסע המוות
בלויי טלאים הנה באים / לבכות ברחובותייך
החופש בא, אביב חדש / קרוב אני אלייך
כצל דהוי בגוף חלש / אבוא בשערייך.
ובחזרה אל המקור של ואמווקאריס
השיר של ואמווקאריס הוא במקצב רבטיקו, המלודיה שלו אינה זהה לשיר שהפך להמנון של היהודים החוזרים מהמחנות, אך ניתן לזהות את הדמיון ואת מקור ההשראה. נראה כי הלחן עבר גלגולים שונים עד שהתקבע בתודעה שלנו באמצעות השיר של יהודה פוליקר ויעקב גלעד מ"אפר ואבק".
סגירת המעגל האמיתית
התרחשה בנובמבר 2025, כשיהודה פוליקר נתן – לראשונה בסלוניקי – קונצרט מלא, ולא בסתם אולם אלא במגארו מוסיקיס, "היכל התרבות" של סלוניקי. במהלך ההופעה הוא סיפר בהתרגשות גדולה על סגירה המעגל. דימיינתי לראות דמעה בקצה העין שלו, או שמא זו הייתה הדמעה שלי שבלבלה את דעתי מרוב התרגשות?
מקורות
למידע נוסף על גירסת הניצולים לשיר, כולל המילים המקוריות
ראיון עם יהודה פוליקר לידיעות אחרונות משנת 2019
