ברחבי העולם הנוצרי מציינים הערב את "הלילה ה-12" – הסיום החגיגי של 12 הימים שאחרי חג המולד, הידועים ביוונית כדודקאימרה. רגע לפני שהאורות כבים וקישוטי החג נארזים ומאופסנים, יש סיפור אחד, ביוון בעיקר, שדווקא מדליק מחדש את הדמיון – ציד הגובלינים.
ביוונית הגובלינים האלה נקראים קאליקאנדזארי (Kallikantzaroi), יצורים קטנים ומרושעים שמתוארים כמי שמחפשים לעשות צרות לבני האדם, ובעיקר לגרום קצת הרס – כי למה לא בעצם?
אבל מה הקשר בין חג נוצרי המעלה על נס טבילה קדושה לבין גובלינים מיתולוגיים פרועים?
חג ההתגלות – רגע האור
החג, שנחגג ב-6 בינואר ונקרא גם "אפיפאניה" (התגלות), מסמן בנצרות המזרחית את טבילתו של ישוע בידי יוחנן המטביל. בכנסיות המערביות, לעומת זאת, הוא מסמל את התגלותו של ישו כאל בפני שלושת האמגושים. איך שלא מסתכלים על זה, זה רגע של אור אלוהי שחושף לעולם את מה שמסתתר בצללים – ובמקרה שלנו, הגובלינים.
אז מי הם אותם יצורים?
חישבו על טרולים קטנים עם אופי של שובב בן 4 ופוטנציאל לייצר בלגן של להקת שדים. בגרסאות שונות הם מתוארים ככהים, פרוותיים, לעיתים עם עיניים אדומות ורגלי חמור או עז (אל תנסו לדמיין את זה יותר מדי…) – והם פשוט מתים על רעש ובעיות. הם נכנסים בלילות לראשם של אנשים ושותלים חלומות רעים, רוכבים על סוסים עד תשישות, ואפילו גונבים ילדים – אמהות, ראו הוזהרתן!
אבל רגע – גובלינים? ביוון?
ובכן, נכון שהמיתולוגיה היוונית לא בדיוק שופעת גובלינים (היא הרבה יותר עסוקה באלים, גיבורים ומפלצות מהפנתיאון שלה), ואולי זו הסיבה שביוון הם כן זכו לשם המאיים והמשונה הזה – קאליקאנדזארי.
בצפון אירופה, לעומת זאת, "גובלין" הוא מונח מוכר ומפחיד: ב"הוביט" של טולקין הם האויבים העיקריים של ההוביטים, ב"ספיידרמן" הם האויב המושבע, וב"הארי פוטר" הם שומרי הבנק עם הפרצוף הזועף. ואפילו אצל נדי פעמוני של אניד בלייטון הם קופצים לביקור. בקיצור, הם אוהבים להשאיר חותם.
ביוון, מספרים שבזמן הארוך בו הם שוהים מתחת לאדמה, הם מנסים לנסר את עץ החיים עצמו (!) כדי להביא את סוף העולם – רעיון שמזכיר משהו מהמיתולוגיה הנורדית (רגנארוק, מישהו?).
12 הימים בהם השטן שולח שליחים.
על פי האמונה, הקאליקאנדזארי עולים לאדמה רק ב-12 הימים שבין חג המולד לחג ההתגלות – תקופה שבה העולם פגיע יותר, כי ישוע עדיין לא הוטבל, ולכן לא "איפס את האנושות". בימים האלה, הגובלינים חוגגים את חירותם: מקפצים מבתים לגגות, מחביאים חפצים וגונבים מכל הבא ליד.
ממים קדושים ועד פעמונים – איך מרחיקים אותם?
אז איך מתמודדים עם חבורת הפוחזים הזאת? נוהגים לברך על מים קדושים ולהשאיר אוכל מחוץ לבית (סוג של "ממתק או תעלול" גרסת יוון). אבל גולת הכותרת היא ציד הגובלינים שמתחדש בשנים האחרונות בכפרים מסוימים ביוון.
פעמונים במרכז יוון
בכפר גורגוגירי שבתסליה, למשל, חוגגים מדי שנה עם תהלוכה ססגונית שבה גברים, נשים וילדים מתלבשים בבגדי צמר מסורתיים ועונדים פעמונים ענקיים שמרעישים בכל הכוח כדי לגרש את הרוע. תוך כדי תהלוכה הם עוברים מבית לבית, מצלצלים ומביעים משאלות ליבולים טובים ושפע.
קפיצה למים בעקבות הצלב באזורי החופים והנהרות
בכפרים ליד אגמים, נהרות ועיירות חוף מתכנסים המקומיים לטקס אחר – ברכת המים. הכומר משליך צלב אל המים הקרים, והאמיצים צוללים פנימה כדי להחזיר אותו. מי שמצליח להוציא את הצלב – יזכה לברכות ומזל טוב לכל השנה. ואיך הגובלינים משתלבים בזה? מספרים שהם מנסים למשוך את הצלב לעומק כדי להכשיל את הצוללנים. אבל לרוע מזלם, המים הברוכים מבריחים אותם בחזרה אל מתחת לאדמה, שם הם מגלים שהעץ שהם ניסרו – הבריא בינתיים לגמרי. ושוב מתחילה הסאגה הסיזיפית…
סיפור על אור וחושך, קדושה ורוח שטות.
ביוון, כידוע, בכל יום בשנה חוגגים לכבוד קדוש כלשהו, וכל האנשים הקרויים על שם אותו הקדוש חוגגים ביום הזה את "יום השם", שחשיבותו עולה אף על חשיבות יום הולדתם.
בחג ההתגלות חוגגים כל אלה ששמם קשור באור, התגלות ומים קדושים:
- פוטיס, פוטיני – מהשורש "אור"
- תיאופאניס, תיאופאניה, פאני – התגלות האל
- אורניה – השמיים (כי הם הרי מקור האור)
- יורדניס – על שם נהר הירדן בו הוטבל ישוע, כמובן.
מחר, בחג ההתגלות, אחגוג את יום הולדתי. אני מתארת לעצמי שכשהורי בחרו עבורי את השם אורלי, הם לא תיארו לעצמם שיום אחד אתאהב בתרבות יוון ושתהיה לי התגלות שהתאריך בו נולדתי הוא גם התאריך בו חוגגים כל אלה ששמם קשור באור.
וברוח התקופה, אני מאחלת לעצמי שמחר נתבשר על כך שכל האהובים חוזרים הביתה, ושהאור הגדול יבריח את כל הרוע יחד עם כל היצורים בעלי כוונות הזדון, שיסתלקו ולא ישובו עוד.
