בייטאר קם מוקדם בבוקר, עוטה את המעיל המסורתי הצבעוני – גאקטי, כפי שהוא נקרא בשפת הסאמים. השמש בקושי מציצה מעבר לאופק הלבן, ואדי נשימתו הופכים מיד לכפור. שישים שנים של חיים במרחבים הקפואים של צפון נורווגיה חקוקות בקמטים שעל פניו.
הסאמים, עם שמנהיגיו הרוחניים היו שמאנים, אימצו את הנצרות מאוחר יחסית. שמות נורווגיים מקובלים קיבלו אצלם גרסאות מעט שונות: בייטאר הוא בעצם פיטר, יובנה הוא כמובן יון, ומאהטה הוא גלגולו של מאת'יס.
מי לא זוכר את אלה-קרי, הילדה מלפלנד?
בילדותי המוקדמת דימיינתי לא פעם שאני אלה-קרי, הילדה מלפלנד. מי לא זוכר את הספר הנהדר הזה, עם התמונות שצילמה אנה ריבקין-בריק, והסיפור שמתאר את חיי היום-יום של אלה-קרי, ילדה סאמית מצפון שוודיה? אלה-קרי עושה מה שכל ילדה סאמית עושה בזמנו: אורגת, שוטפת כלים, מחליקה במגלשיים על השלג. באביב, כשהאיילים נודדים לשטחי המרעה ההרריים, אלה-קרי מבקשת לצאת בעקבותיהם יחד עם אנשי הכפר, אך למרבה הצער, אביה אוסר עליה. הזדהיתי עם התסכול שלה. גם לי לא תמיד הרשו לצאת למסעות שרציתי כל כך. ואם זה לא מספיק, הרי שהעדר שלנו, כבשי המרינו, מעולם לא יצא מגבולות המשק של הורי, ועבודתי עם הכבשים הצטמצמה לגבולות הדיר.
לעם הסאמי יש היסטוריה מרתקת המשתרעת על פני אלפי שנים.
לפני כ-9,000 שנה החלו אבותיהם לנדוד מהערבות של מרכז אסיה בחיפוש אחר מזון. חלקם נדדו מערבה והתמקמו באזור שהיום הוא סקנדינביה, ואחרים המשיכו מזרחה, חצו את מיצר ברינג והגיעו עד לאמריקה. למרות המרחק הגאוגרפי, לכולם שורשים משותפים, ולכן הם חולקים מאפיינים פיזיים דומים כמו קומה נמוכה, עור כהה ועיניים מלוכסנות.
גם מבחינה תרבותית קיימים קווי דמיון מובהקים – השמאנים, שהיו המנהיגים הרוחניים; האוהלים, המכונים “קוטה”, שמזכירים את הטיפי של הילידים באמריקה; והאדרת הטבע כגורם משמעותי יותר מבני האדם. כשהגיעו לסקנדינביה, הצליחו הסאמים לביית את האיילים, ועם הזמן הפכו לרועים מיומנים שנודדים עם משפחותיהם בעקבות העדרים. עד היום ניתן להתרשם מהקשר העמוק שלהם לטבע, המודגם על ידי רעיית איילים מסורתיים, ציד ודיג, ומציג יכולת יוצאת דופן לשגשג בהרמוניה עם הסביבה הארקטית.
הנדידה הגדולה בין יבשות נמשכה עד לפני כאלף שנים, אז פסקה. עם זאת, הנדידה העונתית בעקבות שטחי המרעה נמשכת עד היום. אזור המחיה המסורתי שלהם, המכונה Sápmi, משתרע על פני נורווגיה, שוודיה, פינלנד ורוסיה. גבולות בין-מדינתיים, שהתווספו בעידן המודרני, הפכו את חיי הנדודים למאתגרים יותר.
כיום, כ-2,600 סאמים בנורווגיה עדיין מתפרנסים מרעיית איילים, והם נחשבים לאחרוני הנודדים באירופה. ככל שחולפות השנים, נדיר יותר לפגוש סאמים מקוריים לחלוטין. כדי להיחשב סאמי מקורי, יש להוכיח חמישה דורות של ייחוס סאמי טהור.
החיים על פי חוקי הטבע
המסורת הסאמית מקדשת את האיזון עם הטבע. לעולם אל תיקח מהטבע יותר ממה שאתה באמת זקוק לו – זו היתה המנטרה שהנחתה את רעיית האיילים במשך דורות. האיילים סיפקו להם מזון, חומרים לביגוד, כלי עבודה ומגורים, והחיים הנוודיים דרשו מיומנויות ניווט מתקדמות והיכרות עמוקה עם מחזור החיים בטבע.
דתם המקורית של הסאמים, שהתאפיינה באנימיזם, האמינה שלכל יסוד בטבע יש נשמה שיש לכבד. טקסי הפולחן שלהם כללו העלאת מנחות לרוחות הטבע כדי לשמור על האיזון. גם האיילים נתפסו בעיניהם כיצורים רוחניים ומילאו תפקיד חשוב באגדות הסאמיות.
בעידן המודרני, בכל שנה הטמפרטורות עולות, והקרח הנצחי שליווה את אבותיו במשך דורות מתחיל להישבר. מסלולי נדידת האיילים משתנים, עונות השנה הפכו לא לגמרי צפויות, והידע המסורתי שעבר מסב לנכד מתחיל להיות פחות רלוונטי. "פעם", הוא מספר, "סבא שלי ידע בדיוק איך לקרוא במפת השלגים. היום? אנחנו לומדים מהטלפונים החכמים שלנו".
עבור הסאמים, הטבע אינו רק סביבה.
הטבע הוא משפחה. כל עץ, כל אבן, כל אייל – הם חלק ממארג חיים אחד גדול.
בייטאר מראה לי קמע עתיק, עשוי עור אייל ועץ, שעבר בירושה במשפחתו במשך דורות. הסאמיים ידועים במלאכות המסורתיות שלהם, הידועות בשם דוודג'י. תחת השם הזה נכנסות עבודות עצם, עץ ועור מורכבות, המשמשות ליצירת כלים, ביגוד ופריטים דקורטיביים. למבקרים בקהילות הסאמיות, מצפה הזדמנות לראות אומנים מיומנים בעבודה שסודותיה עוברים מדור לדור.
כיום, רוב אנשי המיעוט הסאמי מגדירים עצמם כנוצרים. עם זאת, המנהגים הדתיים המסורתיים של הסמים עדיין מהדהדים בעידן המודרני. דתם המקורית התרכזה סביב שמאנים (שמאן: מילה בסיבירית עתיקה שמשמעותה "זה שיודע" או "זה שרואה"), הנקראים נואידי, שהיו מסוגלים לחבר בין העולם הפיזי והרוחני. הנואידים הללו היו נכנסים לטראנס כדי להגיע לעולם הרוחות בשם הקהילה, והשתמשו בגישה הרוחנית הזו כדי לבצע מעשי כישוף. דת הסאמי המקורית היא אנימיסטית והאלים בה היו בעיקר מבוססי טבע, וייצגו כוחות ומבנים שונים המצויים בטבע, כמו השמש והעצים.
אבל המודרניזציה דופקת על הדלת.
הדור הצעיר רוצה טלפונים חכמים, השכלה אקדמית, חיים עירוניים. האם זה סוף הדרך? "לא", אומר בייטאר, "אנחנו לא רוצים לאבד את מי שאנחנו. אנחנו רוצים לשמר, אבל גם להתקדם".
כיום, בעוד סאמים רבים ממשיכים לעסוק בפרנסה מסורתית, אחרים הסתגלו לחיים המודרניים. חלקם עברו לאזורים עירוניים או עובדים במגזרים שונים כמו שירותים, רפואה, תעשייה, תיירות ומנהל ציבורי.
בנו של בייטאר, יון, למד מדעי המחשב באוניברסיטת אוסלו. הוא אינו רוצה להיות רועה איילים, אבל גם לא מוכן לוותר על המורשת שלו. פעמים רבות הוא מלמד בבתי ספר על התרבות הסאמית, מנסה לשמר את השפה שכמעט ונשכחה. "אנחנו לא רוצים להיקבר במוזיאון של ההיסטוריה", אומר יון. "אנחנו רוצים להיות חיים, דינמיים, משתנים אך נאמנים לשורשים".
הם מנווטים בין שימור מסורתם העתיקה לבין השתלבות בחברה המודרנית, ובאמצעות התאמת מורשתם למציאות המשתנה הם מצליחים לשמר את זהותם הייחודית תוך כדי הסתגלות לאתגרי המאה ה-21.
קונפליקט סביבתי בנורווגיה הירוקה, למרבה האירוניה
הסאמים בנורווגיה חיים ברובם בפינמארק, המחוז הצפוני-מזרחי של המדינה. זהו מחוז עצום בשטחו, אך דל באוכלוסייה, ומהווה חלק מ-Sápmi. בשנות ה-70, מחלוקת סביב פרויקט סכר האלטה המחישה את הקונפליקט שבין פיתוח מודרני להגנה על תרבות ומסורת.
ממשלת נורווגיה, הידועה כמדינה ירוקה ומתקדמת, תכננה להקים סכר הידרואלקטרי על נהר האלטה. הפרויקט איים לשבש פעילויות סאמיות כמו רעיית איילים ודיג, ואף היה עלול לגרום לעקירת כפרים סאמיים. הסאמים, יחד עם פעילים סביבתיים, יצאו למחאה נרחבת שכללה מחנות מחאה, שביתות רעב וחסימת אתר הבנייה. למרות ההתנגדות, בית המשפט העליון הכריע לטובת הממשלה, והסכר הושלם ב-1987.
אולם, למרות ההפסד המקומי, המאבק עורר מודעות עולמית לזכויות הילידים ולצורך להגן על תרבויות מסורתיות. בעקבותיו, ננקטו צעדים חשובים: ב-1989 הוקם הפרלמנט הסאמי, ונורווגיה שינתה את חוקתה ב-1988 כדי להגן על זכויות הסאמים. יתרה מכך, חוק פינמארק מ-2005 העניק זכויות נוספות על הקרקעות, גם אם יישומו שנוי במחלוקת.
האירוניה טמונה בכך שנורווגיה, אחת המדינות הירוקות בעולם, נאלצה להתמודד עם ביקורת על פגיעתה באוכלוסייה הילידית, דווקא בשל פרויקט שנועד לקדם אנרגיה מתחדשת.
ובכל זאת, הסאמים שומרים על חוסנם התרבותי.
למרות האתגרים, בייטאר לא מוותר. בכל בוקר הוא יוצא עם האיילים, ממשיך את המסורת של אלפי שנים. הוא מלמד את נכדיו את תורת הטבע, את חכמת האבות. "אנחנו עדיין כאן", הוא אומר בחיוך. "לא ניתן למורשת שלנו להימחק".
אני לא מתאפקת ושואלת אותו על אלה-קרי. כן, הוא מחייך אלי, זו שאלה שנשאלתי לא מעט פעמים על ידי בני עמך, אני מבין מזה שהספר היה מאוד פופולרי אצלכם? אני מחייכת אליו בחזרה ומודה שאכן, ושאולי סוד הפופולריות שלו טמון בשילוב בין סיפור על ילדה שכל אחת יכולה להזדהות איתה, צילומים יפים ותרגום מופלא של משוררת אחת דגולה, לאה גולדברג. לא מכיר אותה, הוא אומר, אבל אם היא משוררת אז הכל ברור.
בחודש מרץ הקרוב אצא לטיול מיוחד במינו לצפון נורווגיה: לצד הזוהר הצפוני המרקד בשמי החורף, נזכה להצצה נדירה לחוסן המדהים, הכבוד לטבע והחום האנושי שמאפיינים את העם הסאמי. נותרו שני מקומות בלבד, הפרטים המלאים כאן או בחברה הגיאוגרפית.
טיול חורף לנורווגיה: הזוהר הצפוני ואיי לופוטן. מקומות אחרונים!
