ג'ונתן ספרן פוייר, בספרו האהוב עלי "הכל מואר" כותב באירוניה על קהילה יהודית באוקראינה, שמתפלגת בין "זקופי הקומה" ל"נרפי האמונה". ואיזה פילוג מפואר!
על פניו, הכינויים האלה מתייגים את הראויים יותר ואת הראויים פחות, אם כי קריאה מעמיקה בספר מראה ש"נרפי האמונה" הם דווקא אלה שנוטים להטיל ספק ואינם מקבלים כל דבר כמובן מאליו. האם זה הופך אותם לראויים פחות?
ארבעת הימים הראשונים בטיול לאיחוד האמירויות, עוררו בי מחשבות על זקיפות קומה לעומת הטלת ספק.
פרופסור אוריה שביט, חוקר חברות איסלאמיות, ראש החוג ללימודי הערבית והאסלאם באונ' תל אביב וגם ראש התכנית למדעי הדתות באוניברסיטה זו, מחלק את כל החברות האנושיות לשני סוגים עיקריים: חברת ספק, שבאופן עקבי מטילה ספק, שואלת, מאתגרת, בודקת וחוקרת; ולעומתה חברת התגלות, חברה שמאמינה שבידיה כל התשובות כולן. ההתגלות מאפיינת את רוב הקבוצות הדתיות בדתות המונותיאיסטיות, אך היא לאו דווקא דתית, ועשויה להיות גם התגלות אידיאולוגית. לדוגמה, ברית המועצות הייתה חברת התגלות למרות היחס שלה לדת.
את היתרונות הקיימים בחברות הספק, נדמה לי שאין צורך להסביר. אני רוצה להאמין שאני ספקנית גדולה. לכאורה, לא ייתכנו פריצות דרך מדעיות בחברות שאין בהן יכולת להטיל ספק, לחקור ולשאול. על פניו, הדוגמטיות העומדת בבסיסן של חברות ההתגלות, מסרסת כל מחשבה חופשית ויצירתית.
מאידך, אחד היתרונות המובהקים של חברת התגלות הוא המענה שהיא נותנת לצורך הפסיכולוגי במשמעות, שייכות ויציבות בחיי הפרט. הבטחון המוחלט בתשובות מקנה גם זקיפות קומה ונחישות באמונה.
החברה המוסלמית היא, ללא ספק, חברת התגלות, ובאיחוד האמירויות, זקיפות הקומה נראית לעין בכל אשר נפנה. כאן, בניגוד למדינות רבות בעולם הערבי, נהנים מאחדות מגוננת שמבטיחה שגשוג, שפע ויציבות. השייח זאיד בן סולטן, אבי האומה שיזם את האיחוד בין שבע האמירויות הקטנות, הנחיל לאומה הקטנטונת את תפיסת האחדות שלו שהסוד שלה הוא, ככל הנראה, האיזון בין הניגודים.
ד"ר מורן זגה, מומחית למדינות המפרץ והמזה"ת, חוקרת ומרצה באונ' חיפה, אומרת כי סוד ההצלחה הוא המודל ההיברידי של המדינה – שהיא פדרציה שמיטיבה לשמר את הייחודיות של האמירויות והשבטים השונים. שילוב בין שיטה מלוכנית לאיים דמוקרטיים. אוטוקרטיה ליברלית, גמישה מחשבתית ובעלת מנגנון קבלת החלטות קליל (אג'יליטי, מישהו?) וכל זה במדינה שבמהותה היא מסורתית ושמרנית, חברת התגלות קלאסית. שייח' זאיד בן סולטן היה אדם דתי מאוד, מה שלא הפריע לו להיות פלורליסט גדול ביחס לשאר מנהיגי העולם הערבי באותה תקופה. איחוד האמירויות הוקמה, לפי חזונו, כמונרכיה בעלת שורשים חילוניים. החוקה קובעת כי דת המדינה היא האיסלאם הסוני וכי בתי המשפט יתבססו על השריעה, ויחד עם זאת התפיסה הכללית היא שהדת משחקת תפקיד בחיים האישיים, אבל לא בחיים הפוליטיים.
יש משהו מאוד מרשים בדרך בה האמירתים שולטים בנראטיב שלהם. מרגע שנמצאו בשטחם כמויות עתק של נפט, הם מתמודדים עם המעבר המהיר מכלכלת עוני המתבססת על מרעה, דיג ושליית פנינים, לכלכלת שפע המבוססת על נפט. המדינה הצעירה, בת חמישים בלבד, התנערה תחילה מהדימוי של הבדואים הנוודים, ובהמשך מצאה לעצמה את הדרכים להיות גורם משפיע במזרח התיכון, תוך שהיא עושה מאמצים להתנער מתדמית של מדינת נפט עשירה ושטחית, ולהתנתק מהמשוואה אסלאם = טרור. כשהם מקימים מגדלים שראשם בשמים, כשהם מצהירים על תוכניתם ליישב את המאדים, כשהם מזכירים בכל הזדמנות את תור הזהב ופריצות הדרך המדעיות של האסלאם, כשהם יוזמים נורמליזציה עם ישראל, הם בעצם אומרים: אנחנו זקופי הקומה, ועם זאת האמונה אינה עומדת בדרכנו, יש לנו מה לתת לאנושות ואיננו צריכים לאיים על איש כדי לקבל את תשומת ליבו של העולם.
המגדלים הגבוהים מושכים אליהם הרבה ביקורת על חוסר טעם ובזבזנות. זו דרך אחת להתבונן בהם, ואפשר גם לראות בהם משל לזקיפות הקומה האמירתית, עטיפה נוצצת שנועדה להסב את תשומת ליבנו למדינה קטנטונת, עם תרבות שיש לנו הרבה מה ללמוד ממנה, גם אם לא כל מה שיש בה מתאים לערכים שלנו.
