בפוסט הקודם הדגמתי כיצד שליט דובאי, השייח מוחמד בן ראשד אאל מכתום, עושה שימוש מתוחכם בעקרונות הסטוריטלינג, כאשר לנגד עיניו עומדות מטרות גדולות:
רווחה כלכלית ובטחון, עכשיו ובדורות הבאים. כוח כלכלי שאין להתעלם ממנו, מקום אטרקטיבי לעסקים חובקי עולם, גשר כלכלי בין מזרח למערב.
המטרות הללו אינן שייכות רק לאמירות דובאי, הן המטרות של כל האמירויות באיחוד, והיום אספר על האמירות הגדולה והעשירה מכולן, אבו דאבי.
מכלכלת נפט לכלכלה עתירת ידע
בניגוד לדובאי, שעתודות הנפט שלה שואפות לאפס, לאבו דאבי יש עתודות נפט לעוד כ-200 שנה, והיא יכולה להמשיך ולהסתמך על כלכלת הנפט – אלא שגם מנהיגיה אינם רוצים לשים את כל הביצים שלהם בסל אחד, והם פועלים במקביל לפתח כלכלה עתירת ידע שתחליף את כלכלת הנפט בבוא הזמן.
באופן מסורתי, אבו דאבי היא מנהיגת איחוד האמירויות הערביות.
יוזמת האיחוד יצאה ממנה, כאשר בתחילת שנות ה-70 של המאה הקודמת, יזם מנהיג אבו דאבי, השייח זאיד בן סולטן את האיחוד. הוא שכנע את מנהיגי השבטים האחרים בטריטוריה שאם יילחמו זה בזה יימנעו מכולם השגשוג והרווחה שיביא איתו הנפט, הוביל מהלך מאוד לא שגרתי של חתימה על הסכמי האיחוד, ומאז הוא נחשב כאבי האומה, המנהיג הנערץ והאהוב. כשהלך לעולמו, בשנת 2004, המדינה הכריזה על 40 ימי אבל. בניו ממשיכים את דרכו ומוסיפים לו כבוד רב.
חזון שרוצה להניע אחדות, סובלנות ורב תרבותיות
אם המסר המרכזי של דובאי הוא חזון שמניע חדשנות, הרי שהמסר המרכזי של אבו דאבי הוא חזון שמניע אחדות, ובהמשך גם סובלנות ורב-תרבותיות, וכל זה, כאמור, לא רק כדי להבטיח שלום ושלווה מבפנים – אלא בעיקר במטרה לגרום לאנשי עסקים מכל העולם להאמין שאיחוד האמירויות הוא מקום טוב לעשות בו עסקים: "אנחנו לא סתם ערבים שהתעשרו מנפט, לנו יש הרבה יותר מה להציע".
השייח מוחמד בן זאיד אאל נהיאן, השליט בפועל של אבו דאבי, אדם הרבה פחות מוחצן משליט דובאי השייח מוחמד בן ראשד אאל מכתום, יודע גם הוא דבר או שניים על הדרך לגרום לעולם לשים לב אליו. בין היתר, הוא האדריכל של הסכמי אברהם, ונראה כי מטרתו אינה רק כלכלית אלא גם להיות גורם משפיע בזירה המדינית הבינלאומית, להפוך לגורם שחייבים להתחשב בו כאשר מקבלים החלטות שמשפיעות על האזור.
אז איך אבו דאבי מספרת את הסיפור שלה?
בדומה לדובאי, באמצעות מהלכים גרדנדיוזיים, עתירי ממון;
ובניגוד לדובאי, ששואפת לשיאי גינס – הכי גדול, הכי גבוה, הכי יפה – באבו דאבי משליכים את יהבם על "יותר מפורסם, עוד יותר מפורסם, הכי מפורסם". טוב, וגם על ערכים כמו אחדות וסובלנות.
מותגי על בונים מותגי על
הביטוי המרהיב ביותר לכך הוא "רובע התרבות" שהסנונית הראשונה שנפתחה בו הוא מוזיאון הלובר, בתכנונו של ז'אן נובל.
בשלב כזה או אחר של תכנון ובניה נמצאים גם מרכז לאמנויות הבמה בתכנונה של זאהה חדיד, מוזיאון הגוגנהיים (פרנק גרי), מוזיאון השייח זאיד להיסטוריה לאומית (בשיתוף הבריטיש מיוזיאום ובתכנון נורמן פוסטר) ומוזיאון ימי (טדאו אנדו).
מובן מאליו שההתרחשות הזאת מולידה שפע של ביקורת מכל העולם:
על הבחירה באדריכלים כוכבים (סטארכיטקטס) ללא תחרויות אדריכלים,
על עלויות הבניה האסטרונומיות,
על אימפריאליזם תרבותי, שבו מותגי תרבות מערביים כופים את תרבותם על מדינות ערב,
על כך שזהו סוג של דיסנילנד תרבותי, בניגוד למוזיאונים שצומחים באופן טבעי מתוך תרבות עם שורשים עתיקים,
ועוד כל מיני טענות, שמוכיחות דבר אחד: לאמירתים יש כישרון גדול לקבוע את נושאי השיחה שבהם יעסוק העולם בנוגע אליהם. במקום שהעולם יעסוק בשאלות של דמוקרטיה מול דיקטטורה, זכויות עובדים זרים ועוד עניינים שעשויים להכתים את שמה הטוב של המדינה, העולם עסוק בלשאול את עצמו האם הלובר באבו דאבי זה טוב או רע. וזה עוד לפני שהזכרתי את המוני התיירים שמגיעים לבקר בלובר, חלקם ודאי יחזרו שוב ושוב לאבו דאבי מתוך סקרנות לראות את יצירות המופת האדריכליות שייפתחו בה בשנים הקרובות.
אגב, בסמוך לרובע התרבות מקימים באבו דאבי את רובע האוניברסיטאות. שלוחה של אוניברסיטת ניו יורק כבר נפתחה שם, והמשמעות היא שהאזרחים האמירתים יכולים ללמוד באוניברסיטה היוקרתית הזאת מבלי לצאת מגבולות ארצם. את החינוך, אגב, הם מקבלים חינם.
הרעיון המאחד: האחדות
זו הפכה זה מכבר לרעיון הגדול שמניע את האמירויות מבפנים, ועדיין מזכירים אותה בכל הזדמנות: המלון בו שהינו באבו דאבי שוכן במגדלי איתיחאד (האחדות), זהו גם שמה של חברת התעופה של האמירות, ובכל הזדמנות הם טורחים להזכיר שכוחנו באחדותנו. מעין תקשורת פנים ארגונית שמוכיחה את עצמה כאפקטיבית גם במיתוג כלפי חוץ. גם לערך הזה זה יש ביטוי אדריכלי: המסגד הגדול על שם השייח זאיד, אבי האומה, הוא יוזמה של השייח שמטרתה להעלות על נס את המגוון התרבותי ולדמיין אוטופיה שבה כל המוסלמים מהעולם מאחדים כוחות. הוא עושה זאת באמצעות שילוב של סגנונות בנייה מכל רחבי העולם המוסלמי, וכמובן פאר והדר ושיאי גינס של ביטויים אמנותיים (השטיח הארוג בעבודת יד הגדול ביותר בעולם, נברשת סבארובסקי הגדולה ביותר בעולם).
מה למדינה שאינה דמוקרטית ולסובלנות?
ואחרון חביב (או שלא, אתם תשפטו) – ערך הסובלנות, המתעתע ביותר מבין הערכים שאבו דאבי מתהדרת בהם.
בשנת 2017 מינו האמירתים שר לסובלנות ולדו קיום, בשנת 2019 הכריזו על "שנת הסובלנות" אותה פתח האפיפיור בביקור היסטורי, וכשמבקרים במסגד הגדול על שם השייח זאיד, הדרך אל המסגד עוברת דרך "שביל הסובלנות".
סובלנות הוא ערך שבמפה התפיסתית, לפחות אצלי בראש, הוא חלק מדמוקרטיה.
וכאן – מדינה שאינה דמוקרטית בעליל, אין בחירות, אין מפלגות, חופש הביטוי מוגבל רק עד שזה מגיע לביקורת על המשטר ועל השליטים, מאיפה הבאתם עכשיו את הסובלנות?
והתשובה היא – כמו כל דבר באיחוד האמירויות, גם זה מורכב.
לא תמיד מפת הערכים שלהם מסתדרת עם מפת הערכים שלנו, ולא תמיד נצליח להבין הכל, אבל אפשר לנסות.
באיחוד האמירויות חיים כ-10 מיליון תושבים, פחות מ 12% מתוכם הם אזרחים אמירתים.
כל היתר הם עובדים זרים, שזכויותיהם מוסדרות אמנם במסגרת חוקי העבודה, אך כאן פחות או יותר זה מסתיים. הם לעולם לא יוכלו להפוך לאזרחים ובכל זאת, האמירתים זקוקים להם להנעת הכלכלה ולא יוכלו להסתדר בלעדיהם.
כל בר דעת יכול לראות שזוהי פצצה מתקתקת, והעיסוק בסובלנות, בעיני, היא אחת הדרכים לנסות למנוע את רגע הפיצוץ.
אם הסכמי אברהם נתפסים על ידי האמירתים כדרך להבטיח שגשוג לעמם ולהותיר חותם בעולם, כך יחס של כבוד לאחר ולזר, נתפס אצלם כהמשכה הישיר של האחדות בינם לבין עצמם. לפחות כלפי חוץ.
הביטוי המיידי של גישת הסובלנות, עבורי כישראלית, הוא במפגש הבלתי אמצעי עם העובדים הזרים שחיים במדינה. אחת החוויות המרגשות באיחוד האמירויות, היא המפגש עם בני ובנות אותן אומות שנדמות כאילו הן מעבר להרי החושך, אנשים שחיים במקומות שכף רגלי, למרבה הצער, לא תדרוך בהם לעולם.
מטבע הדברים, כמעט כל מי שפגשתי עובדים בתיירות. מדריכת טיולים מקומית מאיראן, נהגים מפקיסטן ומעומאן, מנהלת הקבלה במלון הגיעה מטוניס, הריינג'ר בשמורת המנגרובים היגר מסוריה. אין בי כל פחד לומר להם שאני מישראל. השיחות הופכות מהר מאוד לשיחות היכרות – איפה גדלת, מה עושים ההורים, כמה אחים ואחיות יש לך, מה הביא אותך לעבוד באמירויות, מה למדת באוניברסיטה.
כשיש הזדמנות להעמיק בשיחות, מתחילים להתגלות הבקיעים בתמונה המושלמת לכאורה.
רוב האנשים שאני משוחחת איתם חיים שם כבר למעלה מעשר שנים או עשרים שנים. כשיגיעו לגיל 60, יתבקשו לעזוב את המדינה ולחזור לארץ מוצאם.
בני ובנות המזל מביניהם, שהקימו משפחות, יכולים להישאר בתנאי שילדיהם ערבים להם ומפרנסים אותם, הכל כדי שהמדינה לא תיאלץ לשלם פנסיה לותיקים.
יש ביניהם כאלה שנולדו ובגרו שם, מעולם לא היו בארץ מוצאם ואינם רוצים לחזור אליה, איחוד האמירויות זו המדינה היחידה שהם מכירים, אבל היא לא המדינה שלהם, הם לעולם לא יהפכו לאזרחיה וכך הם נידונים לחיים ללא מולדת אמיתית, ללא מקום שאליו הם באמת רוצים להשתייך ויכולים לחיות בו כל חייהם.
כולם מאוד אדיבים, נכונים לעזור. לרוב זה משום שהם פשוט בני אדם טובים, אבל לכל אחד מהם, על הכתף, יושב השד שמזכיר להם שמספיק שמישהו יתלונן עליהם, הם עלולים לאבד את עבודתם ביום אחד והמשמעות היא גירוש כמעט מיידי בחזרה למקום שממנו באו.
על הרקע הזה, קל להבין למה הסיפור של אבו דאבי מעלה על נס את ערך הסובלנות.
הייתי רוצה להאמין שזה לא רק ביטוי ציני לרצון שלהם להיראות טוב בעיני העולם. ימים יגידו. ואיך שלא מסתכלים על זה – מרתק לראות כיצד כל אחד מהאמירויות משתמשת בעקרונות הסטוריטלינג כדי לספר לעולם את הסיפור שהיא בוחרת, וכיצד היא מתרגמת ערכים לחוויות, רעיונות לבניינים, שאיפות להסכמים ובריתות.
השבוע חזרתי מהטיול האחרון שלי לאמירויות לעונה זו, ואני מצפה בכיליון עיניים לחזור לשם שוב בחורף הבא. המורכבות שתיארתי כאן, הקונפליקט בין הערכים, רק הופכים את הביקור למרתק הרבה יותר.
הקליקו כאן למידע על כל הטיולים הבאים בהדרכתי,
ואם רוצים לקבל תזכורות ומידע באופן אישי, אפשר גם להצטרף לקבוצת הווטסאפ השקטה.
