את היום האחרון של הטיול אנחנו מקדישים לאקספו, התערוכה הבינלאומית שמתקיימת אחת לחמש שנים (ונדחתה בשנה בגלל אתם יודעים מה).
יש לי נטיה להיות מוצפת בתערוכות גדולות. אני מתעייפת מהר, מתחילה להשתעמם, לא בא לי להתעמק בתכנים מורכבים, ונקודת האור העיקרית היא מד הצעדים שמודיע לי ששברתי עוד שיא.
אבל האקספו, שזו הפעם הראשונה שיוצא לי לבקר בה, היא משהו אחר לגמרי.
200 ביתנים של 192 מדינות בתערוכה שנמשכת ששה חודשים, ארבעה מתוכם כבר עברו, ואני מפצירה בכם, גם אם נדמה לכם שדובאי משעממת (והיא לא!!!), סעו עכשיו כי התערוכה הזאת לא תהיה כאן לעוד הרבה זמן.
את הפוסט הזה אני מקדישה לתכנים הכי מעניינים שראיתי בביקור הראשון בתערוכה. לשמחתי אני צפויה לחזור לשם עוד שלוש פעמים לפני שהתערוכה תינעל. כפי שזה נראה כרגע, כל הטיולים בהדרכתי מובטחים ועדיין יש בהם מספר מקומות.
הטיול של החברה הגיאוגרפית, אגב, הוא טיול עומק בו אנחנו מבקרים בארבע מתוך שבע אמירויות: דובאי, אבו דאבי, שארג'ה ופוג'יירה, מה שמאפשר לנו לחוות ולהבין לעומק את התרבות העשירה מאוד והמרתקת מאוד של הפינה הזאת, לחוף המפרץ הערבי.
אז מה אהבתי במיוחד בתערוכה?
המקום הראשון, עד שלא אווכח אחרת, שמור לערב הסעודית. ביתן שנראה כמו ספר שיוצא מתוך האדמה, פונה אל השמיים כמו חץ שלוח אל העתיד. בפנים – סרט שמציג נופים מרהיבים שלא דימיינתי שיש במדינה הזאת, בטכניקה שמאפשרת לצופה לראות כל מקום, בו זמנית, גם ממעוף הציפור וגם מגובה העיניים. כשאהיה גדולה אני רוצה להדריך בערב הסעודית.
גם הביתן של בחריין הרטיט לי את הלב. מבחוץ הוא נראה כמו קוביה שמפולחת על ידי מוטות משונים, כשנכנסים פנימה מבינים שהמוטות תומכים זה בזה וגם במבנה כולו. צעירה בחריינית חייכנית מסבירה לי שהמוטות האלה מייצגים את המגוון האנושי של המדינה הקטנטונת – רק 1.5 מיליון איש על שטח של 800 קמ"ר, שזה קצת פחות משטחה של רמת הגולן.
התצוגה בביתן נטולת פירוטכניקה ובמקום רעש וצלצולים יש שם שקט מבורך וצעירים שמתנדבים לספר לי את המיתוסים המקומיים ולבאר את משמעות המוצגים. השיחות איתם מרחיבות לי את הלב.
השקט מפתה אותי להישאר עוד, הכסאות המעוצבים בהשראת משחק גולות מסורתי מפתים אותי לשבת, ואני מחליטה לאכול שם את ארוחת הצהריים. ככה זה, בכל הביתנים מגישים מאכלים מסורתיים של המדינה המציגה. בעצם, לא בכולם. יש כמה מדינות יוצאות מן הכלל, ביניהן ישראל ואיראן. בבחריין מגישים לי צלחת מהבילה של סלונה – תבשיל בשר נימוח בציר מרק עשיר, ואני מכריזה בזאת שזה האוכל הערבי הכי טוב שאכלתי בסיבוב הזה באמירויות.
הביתן שבו התרגשתי עד שכל שערה משערות גופי סמרה היה, איך לא, הביתן הישראלי. מה לעשות, טבעי שתחושת השייכות תגרום לי להרגיש ככה. אבל זו לא הסיבה היחידה. מי שתכננו את המיצג הישראלי הכניסו פנימה הומור, שמחה והתלהבות, ואולי זו הסיבה שמוז'גאן, המדריכה המקומית שלנו, אמרה שהיא ביקרה בו כבר שש פעמים, שבכל פעם התרגשה מחדש ושבכלל, הוא בעיניה הביתן הטוב ביותר בתערוכה.
מה שמשותף לשלושת הביתנים שציינתי הוא, פשוט, סיפור טוב.
כל הפירוטכניקה שבעולם לא תועיל אם הסיפור נשאר ברמה השכלתנית, וסיפור מצויין לא ממש זקוק לפירוטכניקה, אם כי לפעמים היא מהווה תוספת נחמדה.
והיו עוד ביתנים שנגעו בי, בדרך כזו או אחרת:
בביתן הבריטי מצאו דרך מקורית ליצור מעורבות של המבקרים: מבחוץ, רואים כתובות אלקטרוניות שמציגות מילים שונות. בפנים, ממתינים אייפדים וכל מבקר מתבקש לכתוב מילה בודדת ולתרום אותה לתצוגת המילים. באמצעות אינטליגנציה מלאכותית, המילה הופכת לסיפור קצרצר. ומה המילה שבחרתי? כמובן, סיפור.
בביתן האוקראיני, אלומות שיבולים מייצגות חדשנות חקלאית. האסוציאציה שעולה לי מיידית היא של ה"הולודומור", הרעב הנורא שבאמצעותו רצח סטאלין מיליוני אוקראינים בתחילת שנות השלושים של המאה הקודמת, והזכרון הזה ממלא אותי עצב, בייחוד עכשיו, כשכוחות צבא רוסיים מתאספים בגבול אוקראינה, ושוב המדינה הזאת מאויימת על ידי הדב הרוסי. אני מפטפטת קצת עם האוקראינים הצעירים שבאו לייצג את המדינה שלהם, מספרת להם על מסעותי באוקראינה ומחייכת כשהם מניחים שבאתי להשתטח על קברי צדיקים. רק מי שמכיר את הסיפור שלי מקרוב יודע מה המקום שאוקראינה ממלאת בחיי, למרות שהשתטחויות הן ממני והלאה.
ובביתן של לוקסמבורג, אחרי צפייה בסרט מתוחכם מדי לטעמי, נראה שמישהו קלט שיצא להם קצת כבד, כי מיד מקלילים את האווירה עם מגלשה מסחררת שהיא הנתיב לצאת בו החוצה. קצת כיף עוד לא הרס לאף אחד את המסר, להיפך.
ליד אל ואסל, הכיפה המרכזית, יש מלון לשירות אורחי התערוכה, הלובי שלו מזמין ומפתה להשתרע בו על איזו כורסה, אבל אני, שבאתי לעבוד במסע התגליות הפרטי שלי, מסתפקת בקפה קר לדרך וממשיכה לתור את העיר הענקית המכונה אקספו.
לקראת סוף הביקור, בדרכי החוצה, התקהלות גדולה מושכת את סקרנותי. מסתבר שתיכף יתחיל מצעד של משטרת דובאי. יש להם שוטרים, ויש להם שוטרות, ותזמורת משטרה מלאת קלאסה, ויחידת פרשים ואפילו יחידת רוכבי אופניים, אבל הכי מצאה חן בעיני יחידת כלבנים שאנשיה אוחזים בכלבים חמדמדים שנראים כאילו ייעודם הוא להפחיד חתולים, עובדה, רחובות דובאי נקיים מחתולים, מ.ש.ל.
בצער רב אני נפרדת מהתערוכה, מכינה לעצמי רשימות לפעם הבאה, מזל שבקרוב אחזור להשלים את מה שלא הספקתי הפעם.
