ואיזה שיעור לקריירה שלכם אתם יכולים ללמוד מזה?
בימים הראשונים של שנת הלימודים, מתישהו בחטיבת הביניים, נשך אותי כלב. נשיכה כואבת, עמוקה, שהותירה בירך שלי צלקות עד היום. ההחלמה הפיזית היתה ממושכת וקשה ובמהלכה התחילו לחלחל הפחדים. פחדתי מכלבים, פחדתי מפצעים, מכאבים, מהבדידות שכרוכה בימים שלמים בבית כשכולם בבית הספר או בתנועה. כשהתחלתי לצאת סוף סוף,
אמרתי לעצמי שלעולם לא יהיה לי כלב, שלעולם לא אקדיש את חיי לטיפול ביצורים המרושעים והאיומים האלה. היום, יש לי לא אחד, לא שניים… שלושה כלבים! ואני אוהבת אותם כמעט כמו את הילדים שלי. מה למדתי מזה? שסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו בילדותנו, עשוי למנוע מאיתנו למצות את החיים בבגרותנו.
החוויות הראשונות שלי כמספרת סיפורים היו סביב שולחן האוכל בבית הורי. אבי, שלרוב פרגן לאחי הצעירים יותר מאשר לי, נהג להקשיב לי ולסכם, איך שאת יודעת לספר סיפור! לא לקחתי אותו ברצינות רבה מדי כי, מצד שני, הוא ירד עלי שאני שרה נורא ואיום, ואחרי העלבון הזה לא הסכמתי לקבל ממנו שום מחמאה.
חלמתי להיות מדריכת טיולים, ובזכות שנת השירות והשירות הצבאי הגשמתי את החלום. גם פה נדרשתי ליכולת שלי לספר סיפור. גם אחרי הצבא המשכתי להדריך, אפילו מימנתי ככה את הטיול הגדול של אחרי הצבא, והפסקתי רק באמצע השנה הראשונה באוניברסיטה, כשהמערכת העמוסה של החוג לקולנוע וטלוויזיה הפכה את הטיולים לבלתי אפשריים, וממילא נכבשתי לחלוטין בקסם הקולנוע: את שבילי הארץ החליפו המעברים באולמות הקולנוע, את התשוקה לכבוש ברגליים כל שביל ונחל, החליפה התשוקה לראות את כל הסרטים בעולם; ואת הסיפורים על הטבע וההיסטוריה של הארץ החליפו סיפורים שקיבלו ביטוי על המסך. שקעתי בעונג בעולם החדש שנפתח בפני.
אחר כך באו כמעט עשרים וחמש שנים של קריירה בשיווק. מילאתי תפקידים בכירים יותר ויותר בסלקום, טבע וסטימצקי, ולמדתי לרתום את הסיפורים לשירות המותגים ששיווקתי.
ואז מיציתי את החיים כשכירה בכירה. החלטתי להיות עצמאית ולקחתי פניה חדה מעולם השיווק לעולם משאבי האנוש. הקמתי עסק מצליח למתן שירותי איתור, מיון והשמת עובדים ושילבתי פנימה את התובנות העמוקות שלי מהאירגונים המגוונים בהם עבדתי ומתפקידי כמנהלת שניהלה במצטבר מאות עובדים.
אלא שהחיים כמגייסת הם חיים בבדידות יחסית, מול תיבת מייל מלאה קורות חיים ובתכתובות ושיחות עם לקוחות, וכך, בהדרגה, תוך שאני ממשיכה לפתח ולהגדיל את העסק, החזרתי לעצמי את ההתרגשות של ההדרכה והסיפורים כמדריכת טיולים, הפעם בחו"ל, בחברה הגיאוגרפית ובטריפולוג'י, שכל מי שמכיר אותן יודע שאלו הן חברות הטיולים הכי טובות בעולם.
ואז באה הקורונה.
בחצי השנה שאני מקורקעת, כמו כל חברי מדריכי הטיולים, עשיתי בעיקר מה שאנחנו, המדריכים, יודעים לעשות כל כך טוב: לעבוד עם מה שיש. להתבונן על הסביבה, לנתח את המצב, להתייעץ, לקבל החלטות במהירות כי היום קצר ויש עוד דרך ארוכה לפנינו.
ובכן,
אם אין גיוסים ואין משרות, אנצל את הזמן ללמידה.
אם אין טיולים, יהיו הרצאות.
אם אין אפשרות להרצות מול קהל, אופיע בזום.
אם כולם צריכים ללמוד עכשיו מהו הסיפור שלהם ואיך לספר אותו לעצמם ולעולם, אקח את כל מה שלמדתי במסע החיים ואתרגם את זה לסדנאות עמוקות, שמאפשרות לאנשים להתבונן על מסע החיים של עצמם ולדלות מתוכו את הסיפורים שהופכים אותם לגיבורים. כי כן, כולנו גיבורים, ואצל כולנו, ללא יוצא מן הכלל, הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו הם בעלי כוח עצום לשנות עבורנו את מהלך העניינים.
האודיסיאה, שהיא מיתוס מכונן ואהוב במיוחד, כוללת את כל הפחדים האנושיים מחד ואת כל הפנטזיות מאידך. כל תחנה במסע של אודיסאוס הביתה, מייצגת משהו עמוק בנפש האדם. השנה חוויתי את כל התחנות האלה, כמו כולם. המציאות חייבה אותי לחזור הביתה ביותר ממובן אחד, אלא שההסתגרות הכפויה בבית הפיזי, פתחה בפני אופקים ומרחבים בלתי צפויים ומצאתי את האוצר שלי, בדיוק כמו "הגיבור בעל אלף הפנים" של ג'וזף קמפבל.
וכך קרה, שבלי שום תכנון מוקדם, בפעם הראשונה בחיי, כל השבילים בהם אי פעם הלכתי התחברו לדרך אחת: ההדרכה, האהבה לאנשים ולסיפורים, היכולת לפרק סיפור לגורמים ולבנות אותו מחדש, השיווק, עולם משאבי האנוש והקולנוע. הכל משתלב. הדרך שלי היא מרובת נתיבים והמעבר ביניהם נעשה בטבעיות, כמו לשאוף ולנשוף.
*
מסע מוצלח לא מסתיים לעולם,
הקילומטרים כן.
אך הזמן נשאר חקוק בתוכך,
הופך חלק ממך.
בסוף המסע אינני מרגיש מנצח,
אלא יותר אסיר תודה.
כאילו שהדרך עברה בתוכי ולא אני בתוכה.
(אברהם חלפי)
*
ג'ף בזוס אמר "אנשים כל הזמן שואלים את עצמם מה הולך להשתנות, אבל זוהי אינה השאלה הנכונה, עליכם לשאול את עצמכם מה לעולם לא ישתנה".
אז הנה משהו שלעולם לא ישתנה: תמיד תצטרכו להציג את עצמכם ולספר את הסיפור שלכם. בין אם זה בראיון עבודה, בפגישת נטוורקינג או בהצגה למשקיע. כולנו צריכים לחזור לשורשים כמו פעם, כשאבות אבותינו ישבו סביב המדורה וסיפרו לעצמם סיפורים. אצל רובנו, היכולת לספר סיפור מעורר אמפתיה, כזה שגורם לצד השני לרצות מיד בטובתך, היכולת הזאת התנוונה. הפכנו ליותר מדי תכליתיים. ובכן, תכליתיות היא תכונה חשובה אבל היא לא תמיד משרתת אותנו.
לא מזמן, המתבגרת שלי שאלה אותי, בכמה עבודות את עובדת בעצם? מנינו יחד את הדרכת הטיולים, גיוס העובדים, ההרצאות והנחיית הסדנאות. אל תגידי לי, היא אמרה, זה הכל בשביל שיהיה לנו כסף, נכון? לא רק, אמרתי לה. העניין החשוב פה הוא שאני יצירתית ולא פוחדת להתחיל דברים חדשים בכל גיל, כי אני מאמינה בעצמי. וגם את יצירתית ומוכשרת, וכל החיים עוד לפנייך וחשוב שתאמיני שהכשרונות שלך אדירים ושתמיד תוכלי למצוא את הדרך לעשות דברים שתאהבי ושאנשים אחרים יעריכו.
וזה העניין, אחרי הכל: הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו יכולים להיות המכשול הגדול ביותר שעוצר אותנו מלהתקדם, או להיות הדלק במנוע הבעירה הפנימי שלנו. ומהו הסיפור שאתם מספרים לעצמכם, במיוחד בעיצומה של השנה המטלטלת הזאת?
