אורלי פינקלמן

מוזיקה יוונית: איך התאהבתי בה, בלי להבין במה אני מתאהבת

אי-שם בתחילת שנות ה-80, נערה צעירה ונאיבית מגיעה לשנת שירות וכל מה שהיא זוכרת מהחפיפה זה "תשכחי את המוסיקה שאת אוהבת ותתיידדי עם המוסיקה ששומעים האנשים שבאת להדריך". לחלל האוויר נזרקים שמות כמו איציק קלה, ג'קי מקייטן, ואחד, זוהר ארגוב. מה למדתי מהשנה המשמעותית הזאת על תפקידה של המוסיקה בגיבוש הזהות העצמית?

הייתי בת 18, כשהרוחות במדינה סערו ובתוכי התערבלה המציאות בסערת רגשות גדולה.
שמחה, כי יש הסכם השלום עם מצרים (וגם כי מריחים כבר את סוף תקופת התיכון).
עצב וכעס, על הפרידה הצפויה מסיני ופינוי ימית.
חרדה, כי זו שנת בחירות שבה, בבת אחת, הוצפו למעלה הקיטוב והפערים בחברה, ובייחוד הפערים הבין עדתיים, בקיצוניות שלא ראיתי קודם לכן.
ואני, אוטוטו מסיימת י"ב, על סף הצבעה בבחירות בפעם הראשונה, איפה אני ומי אני בתוך כל זה?

הנה שרטוט די נאמן למי שהייתי אז: מושבניקית פריווילגית מעמק חפר, שורשים בקיבוץ, מדריכה בחטיבת בני המושבים, אוהבת את ארץ ישראל ולפעמים מתבלבלת ולא יודעת איפה גבולות האהבה הזאת, חולמת להיות מדריכת טיולים, הטעם המוזיקלי שלי נע בין פרוגרסיב רוק לחווה אלברשטיין ויהודית רביץ, ואני אוהבת לשיר, כל כך אוהבת שיש לי מקום של כבוד גם במקהלת העפרוני וגם סביב כל מדורה בטיולים של התנועה. אההה, והשם שלי הוא אורלי אזולאי.

הבית שאני גדלה בו הוא בית מושבניקי רגיל לגמרי, או כך אני מדמיינת. אבי עלה ממרוקו כשהיה בן עשר, התחנך בקיבוץ, אימץ את האתוס הציוני, הכיר את אימי שנולדה בקיבוץ אחר, התערה לחלוטין בחברה. המוזיקה ששומעים אצלי בבית היא אותה המוזיקה ששומעים בבתים של חברי בעלי השמות האשכנזיים. אני לגמרי בתוך הזרם המרכזי.

בתנועה אני מתוודעת למושבניקים אחרים, אלה שלא אוהבים את אותם השירים כמוני, ושוב אני מתבלבלת, כשכמה חבר'ה ממועצה אחרת רוצים להצטרף אלינו למדורה, ואנחנו, ביהירות של פריווילגים שחושבים שהכל מותר להם, מבקשים מהם לעזוב.

הכעס שלהם מטלטל אותי. אני מבינה שעשיתי שגיאה איומה אבל קופאת בתוך הזהות הזאת שלי, מוגנת על ידי חברי, ולא יודעת איך לתת מקום גם לאלה מהמושבים האחרים. הכעס של אחד מהם, ר', בעל העיניים הכחולות והמבט החודר, לא עוזב אותי כל הדרך הביתה.

בכיתה י"ב, מתבשלת בי ההכרה שאי אפשר להמשיך ככה, ואני מחליטה לצאת לשנת שירות במסגרת גרעין עודד של חטיבת בני המושבים. משבצים אותי לקומונה בחבל עדולם ושם אני פוגשת את ר', שמסיים את שנת השירות באותו המקום ועכשיו הוא מעביר לי חפיפה. הוא מזכיר לי את המדורה ההיא ואני מתביישת. ר' וחבריו מעבירים אותנו תהליך מקוצר של אוריינטציה, ונותנים לנו להבין שלפני הכל, אנחנו צריכים להתיידד עם המוזיקה ששומעים המושבניקים שבאנו להדריך. לחלל האוויר נזרקים שמות כמו איציק קלה, ג'קי מקייטן, ואחד, שכולם מתייחסים אליו ביראת כבוד, זוהר ארגוב. במקום לנסות להתיידד באמת עם המוסיקה הזאת, אני מביאה מהבית את הפטיפון שלי וכמה תקליטים, ונאטמת בבועה משלי. עד סוף השנה, אתחיל להתרכך וליהנות מהמוזיקה שאמנם אסרב לאמץ כחלק מהרפרטואר שלי, ויחד עם זאת ארשה לעצמי להיסחף עם הקצב שלה.

אני לא בטוחה שהבנתי אז את התפקיד של המוזיקה בגיבוש הזהות שלי, או של כל אחד אחר.

לא בטוחה שהבנתי שכמו שאני מגדירה את עצמי, בין היתר, באמצעות הטעם המוזיקלי שלי, גם לחבר'ה שבאתי להדריך יש צורך להגדיר את הזהות ולבטא את עצמם, אלא שהם חיים בתוך מציאות שבה המוזיקה שלהם מעולם לא היתה לגיטימית, והיא נחשבת כתרבות שוליים, אנטי ממסדית, נחותה.

בעצם, אני כן בטוחה. בטוחה שלא הבנתי כלום.

איך יכולתי להבין? הליכוד אמנם בשלטון כבר ארבע שנים, אבל אנחנו, הפריווילגים, עדיין משוכנעים שזו רק תקלה זמנית ותיכף נחזור להיות הממסד. והממסד הזה, בכל הקשור לתרבות ומוזיקה, לא ראה ממטר אף אחד שלא שירת את האידיאולוגיה שלו.

בשנים האחרונות, באמצעות הדרכת הטיולים ביוון, התאהבתי מעל הראש בשירים היווניים. מתוך הצורך ללמוד ולהבין את התרבות, נחשפתי לסיפור שלא ייאמן על ההיסטוריה של המוזיקה היוונית בעת המודרנית. למדתי על האידיאולוגיה הפוליטית שהובילה לכך שסוגה מוזיקלית שלמה, הרבטיקו, נאסרה להשמעה ומבצעיה הסתכנו בכליאה, מאסר, הגליה וגירוש, בצל שלטון שמנסה למחוק צורות ביטוי תרבותיות שאינן משרתות את האג'נדה שלו. התחלתי לחקור את הסיפור ופתאום נזרקתי בחזרה ל-1981, לנקודה בזמן בה התוודעתי למוזיקה המזרחית והתחלתי לחבב את זוהר ארגוב.

התחלתי לשרטט לעצמי את קווי הדמיון בין הדברים שקרו שם ובין הדברים שקרו כאן.

איך גל עצום של מהגרים, בשתי המדינות, מצא את עצמו לפתע מנותק מכל הזהויות שלו: זו שהיתה לו בבית שנאלץ לעזוב, וזו שקיווה למצוא בארץ החדשה אך גילה להפתעתו שהוא אזרח סוג ב'.

איך, גם פה וגם שם, קמו מוזיקאים מלב הממסד, ופעלו כסוכני שינוי שפתחו את הדלת לעושר התרבותי העצום של אותם המוזיקאים שהממסד הדיר מהבמות המרכזיות.

ואיך, דווקא המוזיקה היוונית, שלא התקבלה בארץ בברכה בשנים הראשונות, הפכה להיות המתווכת בין הטעמים המזרחיים והמערביים, מה שמסביר את האהבה הגדולה שלנו, הישראלים, למוזיקה הזאת.

זו היתה רק ההקדמה לסיפור האנושי המרתק שכל הרגשות מתערבלים בו, ממש כמו אצלי בשנת 1981.

ר', אגב, הפך עם השנים להיות אמן יוצר מוכר ומוערך מאוד, לאו דווקא בתחום המוזיקה, ואני, איך לומר זאת, עפר לרגליו.

בהרצאה "הים אותו הים והבוזוקי אותו הבוזוקי" אני מספרת על מה שהתרחש ביוון ובישראל, משמיעה קטעי שירים יווניים, פותחת חלון אל הים התיכון ואל הלבבות, ומכירה תודה על הדרך שעשיתי מהיהירות אל הענווה.

בתמונות: שתיים מהאהבות המוזיקליות שלי, ואני כנערה בשנת שירות.

 

לשתף זה חלק מהכיף
תוכן עניינים

אהבת? יש לי עוד סיפורים מעניינים.

כשהאמת סותרת את הנראטיב המדומיין

ביום בו חזרו ראשוני החטופים במסגרת העיסקה, היה נדמה שהזמן עמד מלכת, כאשר חיכינו להם שיחזרו הביתה. נדמה שכולנו שמחנו והתרגשנו עם המשפחות שזכו לפגוש

האשטאגים, בשביל מה זה נחוץ?

להאשטאגים תפקיד כפול: הם גם מעבירים מסר וגם מסייעים למצוא עוד פוסטים שמכילים אותם. כל מי שרוצה לתרום להסברה הלאומית, להשגת אשראי מדיני וגיבוי למדינת

יש טיולים והרצאות שמתמלאים עוד לפני שאני מספיקה להגיד "קלימרה".

שווה להירשם לניוזלטר שלי.
דילוג לתוכן