ובכן, זאוס טוען שאין ספק שנשים נהנות יותר, והרה טוענת בדיוק ההיפך.
הוא יודע על מה הוא מדבר, הרי ידוע לכולם שהוא לעולם לא יוותר על מגע קרוב ואינטימי עם כל מי שחשקה נפשו – נימפה, אלה, נסיכה בת אלמוות, והוא מסתדר מצויין עם בני ובנות כל המינים. גם הרה יודעת על מה היא מדברת, כי היא מודעת היטב למעלליו, ואין לה ספק שהוא לא היה חוגג ככה אם זו היתה בעיניו רק מטלה במסגרת תפקידיו המלכותיים.
מגיע הרגע שהצעקות מתגלגלות במורד האוליפוס ומגיעות עד לכפרים שלמטה, וכשזה הופך להיות לגמרי בלתי נסבל, מישהו דופק בעדינות בדלת ושואל, תגידו, למה שלא תקראו לטירסיאס?
וואלה, הם אומרים, איך לא חשבנו על זה בעצמנו!
אבל למה טירסיאס? כי הוא נולד גבר, ואז הוא הפך לאישה, ואז חזר להיות גבר. מיתולוגיה, אתן יודעות, הכל אפשרי. בקצרה: הוא היה רועה צאן, הוא עצבן את אחד האלים והעונש הכי מוצלח שאותו אל חשב עליו באותו הרגע היה להפוך אותו לאישה. ואז, אחרי שבע שנים שבהן היא חייתה כמו אישה, רעתה את הצאן, כיבסה ובישלה, עשתה אהבה ולמדה לשיר ולרקוד, האלים החליטו שזהו, טירסיאס מיצה את עונשו והוא יכול לחזור לחיות בגוף של גבר. במילים אחרות, "ברוך שלא עשני אישה" זו לא תפיסה בלעדית ליהדות.
אם כן, הבנו שכדי להכריע בויכוח נדרשת נקודת מבט שלישית, והיא נקודת המבט של מי שנהנה כגבר ואז נהנתה כאישה ואז חזר להיות גבר. טירסיאס מבין שהוא אכל אותה ושאין דרך לצאת בשלום מהמשימה שהוטלה עליו, הוא ייענש אם יפסוק בניגוד לדעתו של זאוס ויחטוף אם יסתור את הרה, ולכן הוא בונה על זה שאם יאמר את האמת העונש שלו יהיה פחות חמור. אז הוא מודה. כאישה, הוא נהנה הרבה יותר. והוא אפילו מתגעגע לימים האלה. הוא אומר להם שאם הוא היה יהודי, הוא היה מנסח את זה ככה: 10 קבין של הנאה ירדו לעולם, תשעה נטלו הנשים.
הרה רותחת מכעס. היה לה אינטרס לגרום לזאוס להאמין שנשים כלל לא נהנות, בא טירסיאס ובלבל אותו עם העובדות, והוא לא ייצא מזה נקי. בלי לחשוב פעמיים, היא נוטלת ממנו את מאור עיניו. הגבר שהיה אישה ואמר את האמת שלו, מתעוור.
זאוס, שנחרד מפני התגובה שלה, אינו יכול להחזיר את הגלגל לאחור. גם הוא יודע שעל דבר כזה הוא יחטוף ושיש דברים שבהם אסור לו לשבור לה את המילה. אבל כואב לו על טירסיאס שנענש על אמירת האמת, וכפיצוי – הוא מעניק לו את כושר הנבואה.
וכך הופך טירסיאס לאבטיפוס של הנביא והמשורר העיוור, זה שמיטיב לראות אל תוך נפש האדם יותר מכל אדם שעיניו בראשו.
מה שמעניין בסיפור הזה, כמו בכל סיפורי המיתולוגיה, הוא הסאבטקסט שלו: למה, בעצם, לזאוס כל כך דחוף להוכיח להרה שנשים נהנות יותר, ולמה לעזאזל היא מתעקשת לטעון את ההיפך? התשובה היא שהכל מתחיל בפחד הגברי הקדמון מפני עוצמת התשוקה הנשית.
זהו פחד שטמון בטבע שלנו: מבחינה ביולוגית, השאיפה של כל אחד ואחת היא להעביר הלאה את הגנים שלו או שלה. לנשים יש יתרון: הן יכולות לדעת בוודאות שצאצאיהן נושאים את הגנים שלהן. והגברים? איך הם יהיו בטוחים? הם הרי נעדרים מהבית לתקופות ארוכות כשהם יוצאים למסעות כיבוש, מלחמות או ציד, ומבחינתם יש רק דרך אחת לוודא שנשותיהם נאמנות ורחמן שמור להם בלבד. הדרך הזאת היא להציב גבולות בלתי נראים לנשים, באמצעות קביעת נורמות חברתיות בהן לנשים ברור מה תפקידיהן, מה מקומן, ומהי ההתנהגות המצופה מהן.
בזמן שהגברים יוצאים למסעות הכיבוש שלהם, והנשים שלהן נשארות בבית בחברת הנשים האחרות והילדים, הם עצמם לא בוחלים באונס של נשים אחרות, הם לוקחים לעצמם מאהבות ומפיצים את הגנים שלהם לכל עבר.
הם מצדיקים את הנורמות הכפולות האלה ללא כל קושי, באמצעות מיתוסים העוסקים בנשים פתייניות ומסוכנות, שמאיימות על הסדר הקיים, בניגוד לנשים הנאמנות שממתינות לבעליהן בבית. הדוגמה הקלאסית היא באודיסיאה, בה פנלופה ממתינה לאודיסיאוס שלה 20 שנה, בעוד הוא מתעכב במסעותיו וטועם מתענוגות הגוף ללא התייסרות, מלבד ייסורי הגעגועים לאשתו. פנלופה זוכה להפוך לסמל הנאמנות, ואילו אודיסיאוס אינו נאלץ לתת דין וחשבון לאיש על הרפתקאותיו.
בחברות הפטריארכליות, הסיפורים שעוברים מדור לדור מסמנים מה ייחשב להתנהגות נאותה ומה יהיה העונש על התנהגות לא מוסרית.
הם אלה שמנציחים את ההגמוניה הגברית. ניתן למצוא אותם בשפע בתנ"ך ובכל המיתולוגיות הקדומות. כשאובידיוס, המשורר הרומי בן המאה ה-1 מנציח חלק גדול מסיפורי המיתולוגיה היוונית בספר "מטמורפוזות", מתוך כ-250 סיפורים בספר, כ-50 עוסקים באונס ותשוקה.
כאשר אישה נאנסת, היא נענשת ומושתקת באופן מיידי, משום שאם נאנסה היא ככל הנראה פיתתה את הגבר ומגיע לה להיענש. כאשר גבר אונס, אסור לאף אישה להתלונן או לדווח עליו. גם היא תיענש.
מהיוונים, הסיפורים האלה עוברים לתרבות הרומית, ומשם הם מחלחלים עמוק לתוך הנצרות, ואיתם המוסכמות החברתיות, שהולכות ומקצינות תחת הדוגמה של הנצרות. אם בתקופת יוון העתיקה הסתפקו בהענשת הקורבנות, הרי שתחת הנצרות זה מתפתח עד כדי ציד מכשפות ותפיסות שמרניות של ערכי המשפחה, שמנציחים את הסטריאוטיפים של האישה הפתיינית לעומת האישה הנאמנה.
ובמאה ה-21? מספיק אם אציין כי כשאישה היא קורבן אלימות ואונס היא נאלצת להוכיח שלא עשתה דבר שהצדיק את הפגיעה בה, ודי אם אזכיר את העונשים הקלים להחריד על אונס ואלימות כלפי נשים, כדי שכולנו נבין שהנורמות הקדומות הללו עדיין כאן ועדיין לא השתחררנו מהם לחלוטין.
ובחזרה לזאוס ולהרה: זאוס, שמרשה לעצמו הכל כולל הכל, חושד שנשים נהנות יותר, ואולי זה סיפור שהוא מספר לעצמו כדי להצדיק את מעשיו האיומים. הרה, שאולי יודעת ואולי לא יודעת מי נהנה יותר, מעדיפה לשמור את המחשבות שלה לעצמה, כי היא חכמה ויודעת שאין כמו תשוקה נשית לאיים על זכר האלפא שלה, ומוטב שלא יעוף כל כך על עצמו.
הרה מייצגת את האישה הנבגדת והקנאית, המודעת למעללי בעלה ועם זאת, שכרון הכוח שלה לא מאפשר לה לוותר עליו. לכן היא לעולם אינה מענישה אותו. את מי היא כן מענישה? את קורבנות הפיתוי האומללות, את צאצאיהן ואת מי שאומר את האמת. העונשים שהיא מטילה הם אכזריים ומפוארים, מהסוג שהמיתולוגיה היוונית ממש מצטיינת בהם. הרה היא אישה שמתעללת בנשים אחרות ובכל מי שחלש ממנה, רק משום שאינה יכולה להתעלל בגבר שממשיך לפגוע בה. היא העונש שלו והוא העונש שלה, ואם זה מזכיר לכן זוג אחר שחי באולימפוס ומתעלל בחלשים, זה על אחריותכן בלבד.
שמתם ושמתן לב לסמיכות בין יום המשפחה, חג האהבה, יום האם ויום האישה הבינלאומי?
אולי זהו רצף אירועים מקרי ואולי לא, מה שבטוח – זוהי הזדמנות לשאול את עצמנו כמה שאלות על יחסי גברים-נשים, אהבה ומשפחה.
זהו פוסט ראשון מתוך סדרה שאפרסם במהלך החודש הקרוב. מוזמנים ומוזמנות לעקוב!
ההרצאה שלי על הארוטיקה כעניין של פוליטיקה, בה אני מפרקת כמה מיתוסים עסיסיים ומראה איך הם השפיעו על תרבות המערב, תתקיים ביום שני, 15/2 בשעה 20:30. כרטיסים כאן: https://www.funzing.com/sd/3TKLCx
בתמונות:
- הר אולימפוס, מפלים במעלה ההר
- הר אולימפוס, המראה לכיוון מזרח
- זאוס והרה על הר אידה, אנדריאס קורנליס לנס.
- זאוס והרה (או יופיטר ויונו בפי הרומים), בית הפרלמנט בוינה, אוסטריה. על העבודה חתומים קארל קונדמאן, ג'וזף טאוטנהיין והוגו הארדטל.
