"אני בכלל לא אמור להיות בקנדה. אני שייך לחופי הים התיכון. אבות אבותי עשו טעות איומה. אבל אני חייב להמשיך לחזור למונטריאול כדי לחדש את שורשי הנוירוטיות שלי". ל. כהן.
אז לקחתי את הספר של סילבי סימונס ונסעתי להידרה, אותו גן עדן אבוד שכהן מצא בו את אחת מאהבותיו הגדולות, מריאן אילן, ושבו כתב חלק משיריו היפים ביותר. קצת הצטערתי כשהסתיים הפרק על הידרה, ואולי זה הצער על הפרידה הזמנית שלי מגן העדן הזה, שערפל עלי את דעתי.
שטחי? אולי, אבל בספר הזה לא מצאתי את העומק שציפיתי למצוא בספר על היוצר הכל כך אהוב עלי.
אז למדתי שהוא היה הרפתקן, ושהוא היה על חומרים ממכרים מכל סוג, החל מסמים וכלה בסקס.
אבל מה באמת למדתי עליו מהספר, מלבד פרטי רכילות כמו עם מי הוא עשה מה ובמי הוא בגד ובמי הוא פגע או לא? לא הרבה, בעצם.
הספר כתוב ככרוניקה שמצד אחד לוקה בסנטימנטליות, ומצד שני חסר בה עומק והתייחסות משמעותית יותר, כזו שחורגת מההיבט הרכילותי, לטקסטים שלו.
לפחות מטרה אחת השגתי: למדתי איך הוא ראה את הידרה, כשהגיע אליה לראשונה בתחילת שנות השישים:
"ליאונרד אהב את הידרה ברגע שמבטו נח עליה, עוד לפני שהמעבורת נכנסה לנמל. הכול שם נראה נכון: המפרץ שצורתו צורת פרסה, הגבעות התלולות שמקיפות אותו, והבתים המסוידים לבן שעל הגבעות. הוא הסיר את משקפי השמש וצמצם את עיניו נוכח השמש. האי נראה כמו אמפי תיאטרון יווני, ובתיו העלו על הדעת זקנים בגלימות לבנות, שיושבים זקופים שורות שורות. כל דלתות הבתים פנו אל הנמל, שהיה הבמה שעליה הוצגה הדרמה היומיומית: סירות משתכשכות בעצלתיים בגלי הים, חתולים נמים על הסלעים, גברים צעירים פורקים את שלל היום, דגים וספוגים, זקנים שזופים יושבים תחת סככות בתי המרזח, מדברים ומתווכחים. כאשר חצה ליאונרד בהליכה את העיירה, הוא השגיח שאין בה מכוניות. במקום זאת היו שם חמורים, סל יחיד תלוי על מרדעתו של כל אחד מהם, שהעפילו בכבדות ברחובות התלולים, המרוצפים באבן, שהובילו מהנמל ועד מנזר הנביא אליהו. המקום נראה כמו איור מתנ"ך של ילדים".
נראה כי לא הרבה השתנה. החמורים והפרדות והסוסים הם עדיין כלי הרכב היחידים באי (למעט כבאית, כי באמת אין ברירה), וההצגה הכי טובה בעיר עדיין מתרחשת בנמל, כשהסירות יוצאות וחוזרות.
מעניין להשוות בין התקופה בה חי בהידרה לבין ימיו במנזר זן בקליפורניה. בין השפע והנינוחות של האי היווני לבין הצמצום וההסתפקות במועט, בין תחושת החופש המוחלט לבין המשמעת הקפדנית וההתמסרות למאסטר, בין החופש לאהוב לבין ההתנזרות, בין החיים לפני שהפך למפורסם לבין אלה שבהם הסתגר בבידוד כשהיה בשיא תהילתו. כשמתבוננים לעומק בחייו בשתי תקופות אלה, מבינים כי בשתיהן הוא חי על פי סדר יום קבוע, כמעט נזירי, שאיפשר לו להרהר וליצור.
הספר נחתם בשנת 2012, כארבע שנים לפני מותו של כהן. באחרית דבר, סימונס מודה לכל האנשים שסייעו לה לצייר את דמותו רבת הפנים של כהן ואת העבודה הקשה שלה בצלילה אל תוך דמותו: "כתיבת ביוגרפיה, במיוחד של אדם שעדיין חי, משמעה השתקעות בחייו של האדם הזה במידה שהיתה מביאה לאשפוזך בכל חברה נורמלית. ללא סובלנותו, אמונו, גילוי לבו, נדיבותו וההומור המשובח של ליאונרד כהן, ספר זה לא היה הדבר שהוא… בשנים הרבות שאני כותבת על מוזיקאים הסתובבתי הרבה בחברת מעריצים, אך מעטים מהם היו ידענים ומשכילים כמעריציו של ליאונרד וחולקים כמותם את מומחיותם".
זה בהחלט מסביר למה היה חשוב לה לכלול כל כך הרבה פרטים. ובכל זאת, עיקרון מארגן אחר, אולי שילוב עוד מהטקסטים הנפלאים שלו, והוא היה הרי מספר סיפורים נהדר, היה יכול ליצור אצלי מעורבות רגשית ועניין גדולים יותר, גם על חשבון חלק מהפרטים.
כהן הוא יוצר אהוב מאוד ואני מאמינה שבצורה כזו או אחרת הוא נגע בכל אחד מאיתנו. היצירה שלו מורכבת הרבה יותר ממה שאנחנו מכירים באמצעות שיריו המולחנים. דמותו הרבה יותר מורכבת וסוערת ממה שהצטיירה לנו בערוב ימיו, אז היה, ככל הנראה, בשיא תהילתו. מהביוגרפיה שכתבה סימונס ייהנו, וודאי, כל אלה שרוצים לדעת עוד על הפנים הרבים שלו ושל יצירתו.
ואם אתם רוצים לצאת ולהתחקות אחריו באי בו חי בשנות ה-60 והתאהב במריאן – הלא הוא האי היווני הידרה, מוזמנים להצטרף לטיול, אותו אני מדריכה יחד עם קובי מידן. ארבעה ימים קסומים בעקבות היוצר האהוב. פרטים, תאריכים ומחירים, באתר החברה הגיאוגרפית.
