טיול ביוון מצפון לדרום ושלוש תגליות מענגות

ביום הראשון, אנחנו מתחילות מהבתים הצבעוניים בעיר העליונה, מהנקודה בה העיר כולה פרושה לרגלינו. לא דרוש יום טוב במיוחד כדי לראות משם את האולימפוס, ובעונה הזאת אני מצפה שנבחין בבהירות פסגתו המושלגת. ביום האחרון, אחרי מסע בזמן, בין סמטאות ושווקים עמוסי תמונות, סיפורים והרכבים מוסיקליים משמחים, אנחנו מגיעות למטריות, פסל מודרני שהוא שהוא אחד מפסלי החוצות הכי מצולמים בעולם.

סוג של מסע שמתחיל לפני איזה מאה ועשרים שנה ומסתיים בהווה.

זוגות מאוהבים מצטלמים כאילו הם מתכוונים לעוף איתן הרחק, ואז מתיישבים על הקצה, כה קרובים אל הים, שנדמה כי תיכף יפלו אל המצולות. כלב גדול רובץ בשמש, ללא תנועה. משפחות עם ילדים, תיירים, ובעיקר מקומיים שפשוט אוהבים את הטיילת היפה שלהם, ובצדק.

הן ממוקמות לא רחוק מהמגדל הלבן ומהפסל הענק של אלכסנדר הגדול, ונדמה כאילו הן נמצאות שם רק כדי להוסיף קלילות ולהעלות חיוך, במקום בו הסמלים האחרים מייצגים את כובד העבר של העיר.

מה פתאום קלילות, אומרת לי פאטי, חברתי המדריכה המקומית, תסתכלי עליהן טוב, מטריות אמורות להגן עלינו מפני השמש ומפני הגשם, ואלה, עטויות רשת ברזל, מפני מה בדיוק הם מגינות?

והיא מספרת לי שהאמן שיצר אותן, יורגוס זונגולופולוס, חשב דווקא על אימת העתיד, על האנושות שכבר לא תצליח למנוע את האסון האקלימי או גרוע מכך, הגרעיני, הבא, על פעולות הגנה שכבר לא מגינות עלינו מפני דבר.

חיפשתי ולא מצאתי סימוכין לדבריה, אולי ביוונית יש מקור יותר מעמיק מהמקורות השטחיים באנגלית, ומה שכן הופתעתי לגלות היו כמה עובדות ביוגרפיות על האמן, כמו למשל שאת הפסל הזה הוא יצר בגיל צעיר מאוד 92, אולי בגלל זה הוא זכה לכינוי "המתבגר הנצחי", ושזכה לראותו גורף תשואות ושבחים בביאנלה של ונציה ולאחר מכן מוצג בסלוניקי, לפני שהלך לעולמו בגיל 101, ושאילו היה חי, היה חוגג בשנה הבאה 120. מסתבר שבדבר אחד לא טעיתי, זה באמת מסע שנמשך איזה 120 שנה לפחות.

יצאנו לחפש אתונות ומצאנו מלוכה, סליחה, עיזים.

פאנאגיוטיס, שמכיר את כל השבילים באזור כמו את כף ידו, המליץ לנו ללכת לבדוק מסלול שמתחיל ומסתיים בכנסייה באמצע שום מקום, מסלול מעגלי של שעה, הולכים חוזרים, זה מה שיתאים לכן, אמר. החנינו את הרכב ליד המעיין מעניק החיים, שעל שמו קרוי הקדוש של הכנסייה, או להיפך, מה אני יודעת מה קדם למה, הקדוש או המעיין, ויצאנו לדרך. המפה שהיתה מוצבת במקום לא הראתה שום מסלול מעגלי, אלא רק מסלול שעולה עד לכפר הסמוך. אבל פאנאגיוטיס אמר, אז יצאנו לדרך. והמסלול אכן יפהפה ומלא פריחה ומים זורמים ועצי אשוח, ובסופו – בכפר הסמוך, אלא מה – עמדו קוסטס והעיזים שלו כאילו רק חיכו שנגיע. עטיני העיזים היו מלאים חלב, וקוסטס שם לב שאנחנו לוטשות בהם עיניים וסיפר לנו שהוא מכין מהן גבינות מקומיות. אה, אתן מתארחות אצל נדיה? אז הגבינות שאכלתן בארוחת הבוקר, זה אני הכנתי. וחבל שלא ידעתי שאפגוש אתכן, הייתי קוטף במיוחד בשבילה עשבים טריים מההרים ונותן לכן, שתביאו לה. עברה קצת יותר משעה מהרגע שיצאנו למסלול שאינו מעגלי ואם הוא מעגלי הרי שלא ייתכן שנשים כמונו עושות אותו בשעה בלבד, והשמש נטתה מערבה ושאלנו את קוסטס בנימוס אם במקרה הוא נוסע לכיוון המעיין שלידו חונה הרכב שלנו. בשמחה רבה, אמר, ופתח לנו את דלתותיו של האוטו הגדול והאדום שלו, כבר ארבעים וארבע שנים שבבוקר הוא נוסע ובערב הוא שב, מביא לויטינה גבינות וחלב.

אני חושבת שמאז שקיבלתי רישיון לא נסעתי ברכב מודל 78', וחושבת לעצמי שכמה טוב שיש אנשים טובים כמו קוסטס בהרים, עם כל הפילוטימו והפילוקסניה והמראקי שכתבתי עליהם בשבוע שעבר, וכמה טוב שבטיול מאורגן כל כך קל לרדת בנקודת ההתחלה ולבקש שיאספו אותנו בנקודת הסיום, ובין שתיהן ללכת בנחת בין כל הפלגים והגשרונים והפרחים והעיזים.

אחרי שיורדים מההרים, מתבקש לגעת בחופים ובים, וכאן מצאנו את חלקת גן העדן הקטנה שלנו, ובה מסלול הליכה קצר שמקיף גבעה, ומכל נקודה על הגבעה רואים את המפרץ היפהפה, וריח הפרדסים המשכר מטריף עלינו את הדעת, ובסוף הטיול מחכה לנו חוף פרטי שבו נהיה רק אנחנו, ובטברנה על החוף, בשיא החום, הרוח כה נעימה ומלטפת, שמהרגע בו תתיישבו שם פשוט לא תרצו לקום. ובאמת, מי בכלל רוצה ללכת מכאן?