לפני כמה שנים, בטיול ביוון עם חברתי חוי, הגענו לכפר ויקוס שבחבל זגוריה בצפון יוון, כפר נידח וקטנטן. בעיצומו של חודש מארס הכפר עדיין נראה כמעט נטוש. מזל שהיתה שם טברנה פתוחה, בה יכולנו לשתות משהו חם לפני שיצאנו לנקודת התצפית אל קניון ויקוס המהולל. תוך כדי הליכה בשבילי הכפר, קפאנו לפתע במקום ומילטנו מפינו צווחת שמחה: זה היה הרגע בו הבחנו לראשונה בעץ הדובדבן היפהפה והפורח הזה. צילמנו אותו מכל זווית אפשרית, הצטלמנו יחד איתו, מה אגיד לכם, הוא לא דימיין מעולם שיהפוך לסלב שכזה. ואז, בהתבוננות קצת יותר מעמיקה אל בין הענפים והפרחים, הבחנו בעין הכחולה שנקשרה אל ענפי העץ, בעזרת חוט אדום-לבן.
מי קושר עיניים כחולות על עצים ולמה? מה גיליתי כשחקרתי את המנהג הזה קצת יותר לעומק? ומה הקשר לחטיפת נערות ביוון העתיקה? הסכיתו ושמעו.
החוט האדום לבן הוא למעשה צמיד, שבכל שנה נהוג להכין אותו ביום האחרון של חודש פברואר ולענוד אותו על פרק היד או על הקרסול, החל מהיום הראשון של חודש מארס. לצמידים הללו קוראים היוונים מארטיס, שהוא שמו של החודש ביוונית.
הצבע האדום מייצג חיים ותשוקה, אהבה, חיוניות ואומץ, ואילו הלבן מסמל טוהר, יופי, תמימות ושמחה.
טוב נגד שמש האביב
כל יווניה זוכרת את המשפט שסבתא שלה נהגה לומר לה – "אם בתך יקרה לליבך, אל תתני לשמש לשזוף אותה", והנה ההקשר הראשון: בחודש מארס, השמש מתגלה במלוא הדרה, אחרי שבחודשי החורף הסתתרה בין העננים. ושמש קופחת, כפי שגם אנו יודעים, היא מתכון לעור צרוב שמש הנע בין אדום בהיר לחום כהה.
אלא שאידיאל היופי שהיה מקובל ביוון בשנים עברו, דרש מנערות לשמור על עור לבן וצח, ואילו עור שנשזף בשמש נחשב לפחות יפה. זוהי תפיסת יופי שמקורה במיתולוגיה היוונית, שם הבהיר נחשב ליפה ואלות בהירות שיער נחשבו ליפות יותר מהאחרות.
אם כן, השמש יוצאת מבין העננים, ועד היום, כשתשאל יווני מדוע נהוג לענוד את הצמידים הללו דווקא בחודש מארס, התשובה הראשונה תהיה "כדי להגן על העור מפני השמש".
טוב לשפע תבואה ויבולים, ולעוד כמה דברים
או קיי, אז הצמידים הללו מקומם על פרק היד, אבל מה הקשר לעץ הדובדבן? כאן כבר נכנסות מסורות שונות שנהוגות ברחבי יוון:
- בחלק מהאזורים, נהוג לענוד את הצמיד עד לרגע בו פוגשים לראשונה בעץ פורח, אז מקובל להסיר את הצמיד מהיד ולתלותו על העץ, כסגולה לתנובת פרי שופעת. כאן, בתמונה שצילמתי בכפר ויקוס, מצורפת אליו ליתר בטחון גם עין כחולה, שהגיעה כמובן מהמסורת התורכית. בכל זאת, 500 שנות כיבוש לא הולכות ברגל.
- מסורת מלבבת אחרת היא לקשור את הצמיד לשיח ורדים מלבלב, מיד עם הופעת הסנוניות הראשונות המבשרות את האביב. זאת, במטרה לעודד אותן להשתמש בחוטים כדי לבנות את הקן שלהן בקרבת מקום. ואם לא הגיעו סנוניות? עדיין אפשר לקשור את הצמיד לשיח פרחים, כדי להאיץ את פריחתו ולשמח את העין ואת הלב.
- בחלקים אחרים של יוון, נהגו לקשור את הצמיד סביב כדי המים, כדי להגן גם עליהם מפני חום השמש ולשמור עליהם רעננים וצוננים.
- בתקופה בה הנצרות החליפה את הדת הפוליתיאיסטית, היו כאלה שנהגו לענוד את הצמיד עד למועד בו צויינה תחיית המתים של ישוע (שלרוב זה קורה באפריל), ולאחר מכן לקשור אותו סביב הנרות בכנסייה, ולתת לו להישרף יחד איתם. ממילא בשנה הבאה נשזור אחד חדש.
לא רק בצפון יוון
מסתבר שהמנהג הזה, של ענידת צמידים העשויים מחוטים אדומים ולבנים בחודש מארס, נפוץ בכל אזור הבלקן, ובכל תרבות ישנן אגדות אחרות המתלוות אליו. ברומניה קוראים לו מארצישור, מרטינקה הוא שמו ברפובליקה של צפון מקדוניה, מרטניצה בבולגריה, ורק באלבניה הוא מכונה וורורה, שם שהמצלול שלו אינו מהדהד את שמו של חודש מארס.
היוונים טוענים שמקורו של המנהג ביוון העתיקה, ושורשיו בפולחנים הסודיים שנערכו לכבוד האלה דמטר ובתה פרספונה באלאוסיס, הממוקמת במרכז יוון, בדרך בין אתונה לקורינתוס.
בפולחנים הללו, המנהג העתיק כלל ענידת צמיד אחד סביב יד ימין ואחד סביב הקרסול השמאלי, תוך אמונה שהצמיד מגן מפני מחלות שונות, ובייחוד מפני השמש האביבית שהסתתרה במשך החורף. כאן, לדברי היוונים, טמונים שורשיו של המנהג שהתפשט מאוחר יותר, ככל הנראה בתקופה הביזנטית, בכל רחבי הבלקן.
והנה הקשר נוסף: זה לא מפתיע שהמסורת, שהתחילה מדמטר, התגלגלה כך שהיא מבטאת סממנים של אביב, לבלוב, פריחה ויבולים. שהרי דמטר היא אלת התבואה, והמיתוס שלה מסביר גם מדוע השנה מחולקת ל-4 עונות וגם מדוע לא ייתכנו יבולים כאשר האלה איננה מרוצה.
אלות במיתולוגיה: המיתוס של דמטר ופרספונה
האדס, אל השאול ואחיה של דמטר, חושק בפרספונה, בתה היפה. בעצה אחת עם זאוס הוא טומן לפרספונה מלכודת בדמות פרח יפהפה שהיא מתפתה לקטוף, כשהיא בטיול עם חברותיה. האדמה נבקעת, האדס מבליח ממנה בכרכרה רתומה לסוסים מהירים וחוטף את פרספונה. דמטר, שדבר החטיפה נודע לה אך אין לה מושג מיהו בן הבליעל, שובתת מכל מלאכה ומפסיקה להעניק לארץ יבולים, עד שבתה תחזור אליה. האלים מנסים לשכנע אותה שתוותר, אך היא, כמייצגת הארכיטיפ האמהי במיטבו, אינה נעתרת לתחנוניהם. כשהיא מגלה את זהות החוטף ומבינה שזאוס, שהוא גם אחיה של דמטר וגם אביה של פרספונה נתן יד לזוועה, היא מקשיחה עמדות ונעלמת. היא מתחפשת לאישה זקנה ומגיעה לאלאוסיס, שם היא מבקשת עבודה כאומנת לתינוק של המלכה. מכאן הנוהג לקיים את הפולחנים לכבודה באלאוסיס, מכל המקומות. אלא שככל שהיא שובתת, בני האדם מתים מרעב. האלים אינם יכולים להתענג על הנקטר והאמברוזיה שלהם, כי בהיעדר מנחות וקורבנות מאת בני התמותה, גם הם נאלצים להסתפק במועט. הלחץ של דמטר מוכיח את עצמו והאלים שולחים את הרמס, שליחם, להודיע להאדס שעליו לשחרר את הנערה. האדס מנסה תעלול אחרון, שמצליח לו: הוא נותן לפרספונה שישה גרגרי רימון ומשכנע אותה לבלוע אותם, כדי שאמה לא תחשוד בו שלא נתן לה לאכול. אלא שעל פי המיתולוגיה היוונית, מי שיורד לשאול ומכניס שם דבר מה לפיו, לא יוכל עוד לחזור אל פני האדמה ולחיות לנצח. דמטר מגלה את דבר התעלול ושוב רותחת מזעם. בסופו של דבר, הם מגיעים להבנות: פרספונה תינשא להאדס ותהפוך למלכת השאול. היא תשהה עימו שישה חודשים בשנה, ובשאר הזמן תשהה עם אימה, דמטר, מעל פני האדמה. וכך, בכל שנה, במהלך ששת החודשים בהם פרספונה נמצאת בשאול, דמטר חדלה ממלאכתה והאדמה אינה נותנת תבואה. אלה הם חודשי הסתו והחורף. בחודשים שבתה שוהה עימה על פני האדמה, נהנים בני האדם והאלים מיבולים שופעים, ואלו הם כמובן חודשי האביב והקיץ.
השנה מתחילה באביב
אגב, שמו של חודש מארס ניתן לו על שם אל המלחמה הרומי (שבמיתולוגיה היוונית נקרא ארס). בלוח השנה הרומי הוא היה החודש הראשון בשנה, משום שבתרבויות קדומות, כמו גם אצלנו במקרא, על פי ההיגיון של לוח השנה החקלאי האביב ציין את ראשית השנה החדשה, משום שבו מתרחשים ההתחדשות והלבלוב, ואילו החורף מסמל את קץ החיים, האובדן והחורבן.
מפגש עם נשים יוצרות ורוקמות
קטרינה, אחת מגיבורות הספר "חוטים מקשרים" של ויקטוריה היסלופ, איבדה את אמה ואחותה בילדותה המוקדמת ורק כעבור כמה שנים הצליחו האם והבת לגלות שכולן בחיים. אלא שהחיים סחפו אותן להישאר רחוקות זו מזו והן לא נפגשו לעולם. קטרינה, שירשה מאימה את כישרון התפירה והרקמה העדינה, למדה ליצור יצירות מופת באמצעות חוט ומחט והפכה להיות התופרת המבוקשת ביותר בסלוניקי.
בטיול לסלוניקי, בעקבת הספר, נתחקה אחר האתרים בהם מתרחש הסיפור, נלמד על התפקיד אותו מילאו בהיסטוריה של יוון בעת החדשה, נחגוג את העיר המתחדשת ללא הפסקה וגם נפגוש נשים יוצרות ורוקמות, ונשמע מהן על מקומה של הרקמה במסורת של יוון ועל בחירתן במלאכה המסורתית אותה למדו בילדותן.
