כשהגעתי לבית ההארחה שבחוות הסוסים, הצוות נראה מופתע. לא נראה שציפו לבואי אבל מיד התעשתו ונתנו לי חדר. שאלתי מתי יחזור תיאודורוס, הבעלים, כי קבעתי לצאת איתו לרכיבה ליד האגם. משכו בכתפיים. אמרתי לעצמי, לא נורא, זה כבר לא יקרה היום, ממילא אני רעבה, הלכתי לחפש משהו לאכול.
לקראת שקיעה חזרתי למקום, תיאודורוס הגיע בינתיים, ניסיתי לא להיראות מאוכזבת מהרכיבה שלא יצאה לפועל אבל הוא קלט את חוסר המנוחה שלי ושאל למה אני כל כך לחוצה. אני לא לחוצה, התרעמתי, אבל זה לא ממש עשה עליו רושם. תוכלי לצאת עכשיו אם את רוצה, זו שעה נהדרת. בואי, תעלי על אטלס.
כשעליתי על הסוס התנשפתי בהתרגשות מהולה בחרדה. ניסיתי להיזכר מתי רכבתי בפעם האחרונה ולא הצלחתי. אל תדאגי, תיאודורוס אמר, זה סוס מאוד רגוע, וחסן איתך, הוא מאוד מיומן, את לא צריכה לפחד. אבל על סוסים אי אפשר לעבוד. הם מרגישים מיד אם הרוכב שעליהם חסר בטחון ואטלס התחיל ללכת לכל הכיוונים מלבד לכיוון שביקשתי ממנו, וכבר רציתי לוותר, תוהה אולי איבדתי לגמרי את היכולת שלי לרכוב, אולי אני באמת לחוצה מדי וזה לא מתאים, ומה יקרה אם אפול, בעוד יומיים מגיעה קבוצה ואני לא יכולה לשבור עכשיו רגל, אבל חסן, צעיר בן עשרים שבא ליוון במיוחד מפקיסטן כי חיפש מקום לעבוד עם סוסים, לא התרגש. בואי, אמר, תראי שיהיה כיף.
ואז נזכרתי בפילוסופיה של הסטואיקנים
הזכרתי לעצמי שהבעיה היא לא בסיטואציה אלא באיך שאני תופסת אותה, שכל מה שעלי לעשות הוא להיות מודעת לתגובות שלי ושלפעמים כל מה שצריך זה להתמסר.
הלכנו בנחת דרך אחו רחב ידיים שעדר כבשים הצטופף בו לקראת התכנסות ללינת לילה. קורמורנים השלימו את מעוף הערב שלהם, פלמינגוס נראו במרחק. שאלתי את חסן אם הוא פגש אי פעם ישראלים, הוא גירד בראש ונזכר שפגש משפחה נחמדה שבאה לחווה. לא נראה כאילו יש לו מה לומר על הקונפליקט במזרח התיכון, מה לו ולזה. לאט לאט שבה אלי הנשימה והרגשתי איך שלווה סטואית משתלטת עלי.
בזמן האחרון התחלתי להתעניין בסטואיזם, פילוסופיה עתיקה שמקורה ביוון. הפילוסופיה הזאת מציעה כלים מאוד שימושיים להתמודדות עם מציאות כאוטית ורוויית סכסוכים, מדי פעם, כמו ברגעים הראשונים על אטלס ותכל'ס רוב הזמן בארץ, אני מזכירה לעצמי את העקרונות שלה וזה עוזר לי לצלוח את התקופה האיומה הזאת בכלל ורגעים של חרדה ועצב בפרט.
טוב, נו, כמובן שתמיד עוזר לי להיות ביוון עצמה, אבל זו לא חכמה. לא באתי היום לשכנע אתכם לנסוע לטייל או להיות יותר בטבע, אני מאמינה שאתם יודעים את זה לבד. באתי לשפוך קצת אור על תורה פילוסופית שקל להתחבר אליה ולהיעזר בה ברגעים הפחות נעימים, ובייחוד כשנדמה שאנחנו מאבדים שליטה.
הכל מתחיל ביוון העתיקה
הכל מתחיל ביוון העתיקה, במאה ה-3 לפנה"ס, כשהפילוסוף זנון מקיטיון (כלומר מקפריסין), פיתח זרם פילוסופי שמדגיש חיים על פי ההיגיון, קבלת המציאות, והתמקדות במה שבשליטתנו. בהמשך הצטרפו לתפיסה הזאת עוד פילוסופים, גם יוונים וגם רומיים, כשהבולטים מביניהם היו אפיקטטוס (יווני, מאה 1-2 לספירה), סנקה (רומי, מאה 1) ומרקוס אורליוס, הקיסר הרומי (מאה 2).
בקצרה, הם דיברו על ארבעה עקרונות:
- להבחין בין מה שבשליטתנו למה שאינו (אהבתי)
- לקבל את המציאות כפי שהיא (מה? איך אפשר להסכים לכל הרשע, השנאה, ההפקרה?)
- להתמקד בפיתוח המידות הטובות (או קיי, זורמת)
- לחיות בהתאם לטבע ולהיגיון (במילה היגיון הם כמעט איבדו אותי, כי אנחנו הרי יודעים שהיגיון של אחד אינו ההיגיון של האחר. מכירים את זה שמישהו שואל "זה נראה לך הגיוני?!?!" לא יודעת מה איתכם, אני מיד נדרכת).
בקיצור, מה שיפה בעקרונות האלה הוא שהם מזמינים אותנו להתווכח איתם, מכריחים לחשוב על הדברים ולהתבונן עמוק פנימה כדי לגבש לעצמנו את התובנות שיביאו לשלוות הנפש הנכספת.
התשובות נמצאו בסטואיזם המודרני
הסטואיזם המודרני ממשיך את הדיאלוג הזה ומתאים את העקרונות העתיקים לחיים בני זמננו. הוא מציע כלים מעשיים להתמודדות עם לחץ, חרדה ואתגרים יומיומיים. בעולם של קונפליקטים ואי-ודאות, הוא מלמד אותנו:
- להתמקד במה שבשליטתנו – התגובות, המחשבות, הפעולות שלנו.
- לקבל בהשלמה את מה שאיננו יכולים לשנות.
- לפתח חוסן נפשי דרך תרגול יומיומי.
- לראות אתגרים כהזדמנויות לצמיחה.
זו עלולה להצטייר בטעות כגישה פאסיבית, אבל זה בדיוק ההיפך: זו גישה אקטיבית שדורשת התבוננות והבנה כתנאי לפעולה אפקטיבית.
הסטואיזם המודרני מזכיר לנו להתמקד בדברים שיהיו כאן גם כשהזמנים הרעים יעברו (והם חייבים לעבור): פיתוח יחסים משמעותיים, תרומה לקהילה, חיים של משמעות בתוך מציאות מאתגרת.
מעניין לחזור לציטוטים נבחרים של הפילוסופים מהעת העתיקה
למשל:
- זנון מקיטיון: "אושר הוא זרימה טובה של החיים"
- אפיקטטוס: "אנשים אינם מוטרדים מהדברים עצמם, אלא מהדעות שלהם על הדברים"
- סנקה: "מזל הוא מה שקורה כשהכנה פוגשת הזדמנות"
- מרקוס אורליוס: "אם זה לא נכון, אל תעשה את זה; אם זה לא אמת, אל תאמר את זה"
נכון שזה לא נשמע כמו איזה חידוש מסעיר? צודקים. ויש לזה סיבה.
גם הנצרות (שהתפתחה במקביל) וגם היהדות ספגו לתוכן את השפעות הסטואיקנים.
הנצרות, משום שהיא התפתחה בתקופה מקבילה להתפתחות הפילוסופיה הסטואית, ובשנים הללו עדיין היתה דת נרדפת ע"י האימפריה הרומית;
והיהדות, שבמאות הראשונות לספירה ניהלה דיאלוג פורה מאוד גם עם הנצרות וגם עם התרבות היוונית, משום שהיהדות לא הייתה אז דת סגורה ומסוגרת שמתנגדת להשפעות מן החוץ, אלא להיפך: דת דינמית שמנהיגיה עוקבים אחר ההתפתחויות בעולם, מזהים איומים והזדמנויות ומתאימים את עצמם למציאות מבלי לוותר על עיקרי האמונה היהודית.
רעיונות כמו "הכל צפוי והרשות נתונה", "ואהבת לרעך כמוך", מקבילים לרעיונות יווניים ורומיים בני אותה התקופה.
ברק קידר, באתר "אומנות החיים – פילוסופיה סטואית מעשית" מזכיר גם את אבות האומה האמריקאים, שהושפעו מהפילוסופיה הזאת בדרכם ליצור מדינה חדשה, כאש הלכו עם ספרו של אפיקטטוס בכיס, ואפילו את נלסון מנדלה, שלמרות עשרות שנים בהן היה כלוא באשמת שותפות לפעילות טרור, הפך למנהיג שוחר שלום נערץ בזכות תרגול פילוסופיה סטואית באמצעות ספרו של מרקוס אורליוס, שהוברח לכלא בו שהה.
מה זה בכלל סטואי?
בשווקים של יוון העתיקה היו אכסדרות (מעבר מקורה שעמודים בצידו). ביוונית קוראים לאכסדרה כזאת סטואה, בעברית סטיו ואולי אתם מכירים אותו בשמות לטיניים כגון ארקדה או קולונדה. כולם מתארים את אותו אלמנט ארכיטקטוני שמאפשר תנועה, מוגנת משמש ומגשם, במרחב העירוני.
זנון מקיטיון, מייסד האסכולה, החליט שפילוסופיה צריכה להיות נגישה לכלל הציבור, גברים ונשים גם יחד. הוא בחר לשבת וללמד בסטואה ששמה פיקילי, אחת מחמש הסטואיי (ככה מבטאים את זה ברבים) באגורה האתונאית, וכך קיבלה האסכולה את שמה.
כיום לא נותר שריד מהסטואה בה לימד זנון, אולם באתונה ניתן לראות עד היום את הסטואה של אטאלוס, שנבנתה על ידי המלך אטאלוס השני מפרגמון במאה השנייה לפנה"ס.
סטואה זו נהרסה במאה השלישית ושוקמה על ידי ממשלת יוון בשנות החמישים. המבנה שוחזר במלואו לפרטי פרטים, כפי שהיה בתקופה ההלניסטית, וכך הפך לבעל חשיבות עצומה למחקר של תולדות האדריכלות הקלאסית.
בתמונה הראשונה טמונה ההוכחה שהסיפור עם הסוס היה ונברא.
בתמונה האחרונה תזהו ודאי את הסטואה הזאת, השריד היחיד שעומד היום על תילו (לאחר שיקום ושחזור) באגורה האתונאית העתיקה. רק לדמיין את זנון ותלמידיו יושבים מתחת לאכסדרה דומה, ולהתקנא בהם על הזכות ללמוד ולעסוק בפילוסופיה.
בתמונות
הסטואה של אטאלוס באתונה, השריד היחיד שעומד היום על תילו (לאחר שיקום ושחזור) באגורה האתונאית העתיקה. רק לדמיין את זנון ותלמידיו יושבים מתחת לאכסדרה דומה, ולהתקנא בהם על הזכות ללמוד ולעסוק בפילוסופיה. האם הם זכו גם למעט שלווה? הלוואי שידעתי לומר.
ביתר התמונות: עוד קצת שלווה סטואית מהטיול לאגם קרקיני וסטאגירה בצפון יוון. נכון, לא באתי לשכנע אתכם לצאת לטיול אבל הי, זה מצטלם כל כך יפה שלא יכולתי להתאפק.
