הפעם – לכבוד החנוכה – על מקורה של המילה "סופגניה".
זוהי מילה שהתגלגלה אלינו שלא כהגייתה המקורית, ובכל זאת, היוונית היא ללא ספק אמה הורתה.
הכל מתחיל במילה היוונית ספונגוס – שפירושה ספוג.
שמתם לב פעם שבחנויות רבות באיי יוון מוכרים ספוגים שמקורם מן הים? מסתבר שבים האגאי יש ספוגים רבים, והם הפכו להיות אחד מסימני ההיכר של חנויות המזכרות לתיירים. אגב, סופיה לורן, בסרט הבינלאומי הראשון שצולם ביוון, מגלמת את פדרה, שולת ספוגים עניה, שכן העיסוק המפרך הזה היה נחלתם של העניים המרודים ביותר. אני מספרת על הסרט הזה, ועל עוד סרטים, בהרצאה "מסע פנורמי – יוון מבעד לעדשת הקולנוע". אבל נחזור לסופגניה.
המילה היוונית ספונגוס התגלגלה לשפות רבות:
אנגלית (ספונג')
מרוקאית (ספינג')
לדינו (ספונג'אדור – סמרטוט רצפה)
ועד לסלנג העממי שלנו, בו שטיפת רצפה היא ספונג'ה.
למעשה, השורש העברי ס.פ.ג מקורו בדיוק מאותה המילה מיוונית, ושמה של הסופגניה בא להזכיר לנו כי היא מלאה חורים ועל כן ספוגה היטב בשמן.
אז איך הספונגוס הפך לסופגניה?
המילה התגלגלה אל המשנה כ"סופגן". במסכת חלה נאמר "הַסֻּפְגָּנִין, וְהַדֻּבְשָׁנִין […] פְּטוּרִין מִן הַחַלָּה", ורבי עובדיה מברטנורא מפרש: "הסופגנים – לחם שבלילתו רכה ועשוי כספוג".
הוספת הסיומת המקטינה "יה" מיוחסת לדוד ילין, ומסתבר שביאליק לא ממש התלהב מהחידוש הלשוני "סופגניה" והציע לקרוא למאכל החגיגי הזה "אספוג", על משקל אתרוג.
כך או כך, אני לא יכולה שלא לחייך למראה האירוניה, כשבחג בו אנו מציינים את נצחון המכבים על היוונים (שכל מי שקצת בקיא בהיסטוריה יודע שאלה לא היוונים אלא הסלווקים שאימצו את התרבות ההלניסטית), אנחנו נוהגים לאכול סופגניה, שמנציחה בשמה את השפה היוונית.
אז… איך אתם אוהבים את הסופגניות שלכם?
