בתוך חמישה ימים, בין 20 ביולי ל-24 ביולי 1974, עברו היוונים סדרת טלטלות שבסופן נולדה הרפובליקה ההלנית החדשה: ההתערבות היוונית בקפריסין, הפלישה הטורקית שבאה בעקבותיה ווקריסת החונטה הצבאית אחרי שבע שנות דיקטטורה קשות מנשוא שכללו פחד, רדיפות, פגיעה בזכויות אזרח, חוסר אמון וחוסר יציבות. ערש הדמוקרטיה שסבלה מכל צורה אפשרית של שלטון שאינו דמוקרטי, התחילה, לאט לאט, לחזור לעצמה. מאז, מציינים היוונים בכל שנה את ה-24 ביולי כ"יום שובה של הדמוקרטיה" (The Restoration of Democracy). מה אנחנו יכולים ללמוד ממה שקרה שם?
באופן מילולי: "כוחו של העם"
הדמוקרטיה, ביוונית "כוחו של העם", נולדה כידוע באתונה העתיקה במאה ה-5 לפני הספירה. התפיסה לא רק איפשרה, אלא גם דרשה השתתפות אזרחית פעילה, שקיפות בממשל, תרבות של ויכוח, שוויון בפני החוק ואחריות אזרחית, עקרונות שהשפיעו עמוקות על תרבות המערב.
הדמוקרטיה האתונאית לקתה בחוליים רבים. העיקריים מביניהם היו היעדר זכויות לנשים ושיטת קבלת החלטות שנותנת משקל רב לדמגוגיה, מה שהוביל להחלטות הרות אסון. ועם זאת, זו הייתה הרבה יותר משיטה פוליטית; זו הייתה דרך חיים שהדגישה את הערך של הפרט ואת זכותו לקחת חלק בקבלת החלטות קולקטיבית.
בחמישים השנים האחרונות היוונים חיים תחת משטר דמוקרטי, אך לפני כן הם סבלו מהיעדר יציבות שלטונית שהוביל אותם לשבע שנים איומות תחת משטר דיקטטורי. היום, ה-24 ביולי 2024, מציינים היוונים 50 שנה לשובה של הדמוקרטיה.
קומוניזם ופאשיזם: שני קצוות שמובילים לאותה התהום
יוון של אמצע המאה ה-20 התנהלה בתוך קונפליקט אינסופי בין אלה שהאמינו שקומוניזם הוא התרופה לכל תחלואי החברה, ובייחוד למחלה המכונה פאשיזם, לבין אלה שדגלו במשטר מלוכני-רפובליקני והאמינו שהמחלה שמסכנת את העולם היא דווקא הקומוניזם. היום אנחנו יודעים ששתי האידיאולוגיות הללו הן שני קצוות של אותו המקל, שתיהן מחרידות ושתיהן מובילות אך ורק לסבל, אבל בסוף מלחמת העולם השנייה, אחרי שהיוונים הצליחו לגרש את הנאצים משטחם, הקונפליקט הרעיוני הזה הוביל אותם למלחמת אזרחים עקובה מדם. הארץ עוד לא התאוששה מפצעי מלחמת העולם השניה, וכבר התרגשה עליה מלחמה חדשה שחצתה את העם לשניים. אחים, אבות, דודים וגיסים נלחמו זה בזה: אלה הזדהו עם הקומוניסטים, שמטרתם המוצהרת היתה לצרף את יוון לגוש הקומוניסטי בהנהגת סטאלין, ואלה הזדהו עם הממשלה, שמטרתה היתה להרחיק את הקומוניסטים מעמדות הכוח. אל תמהרו לבחור צד. לממשלה היו הרבה כתמים שחורים בעברה ולקומוניסטים היתה סיבה טובה להאשים אותה בפאשיזם. מאידך, הקומוניסטים לקו בעיוורון שהוביל אותם לפגיעה קשה באזרחים תמימים.
החיים, מסתבר, אינם רק שחור ולבן.
כך או כך, כל אחד מהצדדים עשה שימוש ציני באוכלוסיה האזרחית וגרם לסבל רב לאלה שרק רצו לחזור ולחיות את חייהם בשלווה אחרי תום מלחמת העולם השניה. בזמן שרוב מדינות אירופה החלו להשתקם, יוון המשיכה לדמם. מלחמת האזרחים, שנהרגו בה כ – 160,000 יוונים, השאירה את יוון הרוסה מבחינה חברתית וכלכלית, במצוקה גדולה אף יותר מזו שהייתה בה לאחר סיום הכיבוש הגרמני.
המלחמה הסתיימה רק ב-1949, בהתערבות של האמריקאים שחששו מהשתלטות הקומוניסטים על יוון.
אלפים מבין הקומוניסטים המובסים נכלאו לשנים רבות או נשלחו למחנות באיים יארוס ומאקרוניסוס, שם סבלו עינויים קשים. אחרים הוגלו, ביקשו מקלט במדינות קומוניסטיות או שהיגרו למדינות המערב. יעברו עוד עשורים רבים עד שהם יורשו לחזור ליוון והחברה היוונית תתחיל לשקם את עצמה.
תוהו ובוהו שלטוני
עד אמצע שנות השישים נמשכו הקיטוב ואי היציבות בפוליטיקה היוונית, כתוצאה ישירה של מלחמת האזרחים והחלוקה העמוקה בין הפלגים השונים בחברה. בראש המדינה עדיין עמד מלך, האמריקאים היו מעורבים בניהול המדינה במטרה למנוע כניעה להשפעות סובייטיות, והמחלוקות בין תומכי המשטר המלוכני לבין מתנגדיו הפכו לקולניות יותר ויותר, עד שבאו לידי ביטוי במשבר גדול: הרצח של גרגוריס למבראקיס, פוליטיקאי שהיה מזוהה עם השמאל, בשנת 1963. למבראקיס, שהתנגד למעורבות האמריקאית ולהקמת בסיסים של טילים גרעיניים באזור, "זכה" לקיתונות של הכפשות והשמצות מצד המשטר, שהאשים אותו בקומוניזם. זמן קצר לאחר הרצח שלו, שטלטל את היוונים, איבד האגף הימני השמרני את הפופולריות שלו וראש הממשלה אולץ להתפטר.
מרגע זה, ראשי הממשלה התחלפו כמו גרביים: לא פחות מתשעה ראשי ממשלה בארבע שנים, כשהקדנציה הארוכה ביותר של מישהו מהם היתה שנה ורבע. רבים מהם לא שרדו על הכיסא יותר מכמה עשרות ימים, והמשותף לכולם היה שגם בית המלוכה וגם הצבא חששו מהם. ראשי הצבא התחלחלו מהרפורמות הליברליות שהציעה הממשלה החדשה. הם ראו בהן איום על מעמדו של הצבא וחששו מפני האפשרות שממשלת ה"שמאל" תכפיף את הצבא לפיקוח אזרחי, תטהר את ההנהגה, תצמצם את תקציב הבטחון ותשים קץ לנוכחות האמריקנית ביוון. הם כמובן לא יכלו להשתמש בנימוקים המופרכים הללו בפומבי, אז הם עשו מה שהיה נהוג לעשות ביוון בכל פעם שמישהו היה ליברלי מדי לטעמך: הממשלה הואשמה על ידם שהיא סוס טרויאני, שכל תפקידו לאפשר לקומוניזם להשתלט על יוון.
עליית משטר הקולונלים – החונטה הצבאית
התחלופה הגבוהה של ראשי הממשלה מנעה מהיוונים את היכולת להתגבר על הבעיות הכלכליות שלהם, התל"ג היה נמוך, ההשקעות מחו"ל לא הגיעו, ובזמן שבעולם הלכה וגברה החרדה מפני הקומוניזם, ביוון הלכו וגברו החששות גם מפני הקומוניסטים וגם מפני הטורקים.
רגע, איך קשורים לפה הטורקים? כאן משתלב בתמונה הסיפור של קפריסין, המקום היחיד בים התיכון בו עדיין חיו בצוותא טורקים ויוונים.
האי, ששנים רבות היה נתון תחת מנדט בריטי, קיבלת את עצמאותו רק ב-1960. היוונים, שהנוכחות הבריטית בסביבה סייעה להם להרגיש בטוחים מפני פלישה טורקית, התחילו לחשוש שהנה, תיכף הטורקים משתלטים על האי שאמור היה להיות שלהם מאז ומעולם.
האירוע הזה הצטרף לכאוס שגם ככה היה ביוון, עד שבאפריל 1967, קבוצת קצינים ימניים ביצעה הפיכה צבאית והקימה משטר שלטענתה "יציל את יוון מפני הקומוניזם ויבסס אותה כרפובליקה הלנית-נוצרית".
הקולונלים, כמיטב המסורת הימנית, הכריזו שאלמלא הם השתלטו על הפרלמנט, הקומוניסטים היו עושים זאת בוודאות. הם גם הציגו "הוכחות": הנוער מגדיר את עצמו כאתיאיסטי, מאמץ את תרבות הפופ, שומע מוזיקת רוק ומחקה את ילדי הפרחים.
הוקמה חונטה של שנים עשר קולונלים, "המועצה המהפכנית", שהרוח המרכזית בה היתה גיאורגיוס פאפאדופולוס. המפלגות הפוליטיות פורקו, אלפי תומכי שמאל נעצרו, רבים עונו בכלא וזכויות האזרח התפוגגו כלא היו.
כבר במהלך היום הראשון להפיכה נעצרו למעלה מ-10,000 בני-אדם על ידי חיילים חמושים, ביניהם ותיקי מלחמת השחרור מהנאצים, זקנים וחולים, פעילים חברתיים ופוליטיים, פעילי איגודים מקצועיים, חברי פרלמנט, עיתונאים, עורכי דין, סופרים, מוסיקאים ושחקנים.
בחודש הראשון לשלטון הצבאי נהרגו, לפי הערכות שונות, בין 5,000 ל-10,000 בני-אדם. הצנזורה שיתקה את חיי התרבות ולא איפשרה לאזרחים לקבל מידע על הנעשה.
סופו של בית המלוכה
מספר חודשים לאחר ההפיכה הצבאית, ניסה המלך ניסה לבצע הפיכת נגד כדי להחזיר לידיו את השליטה. ניסיונו לא צלח והוא נמלט לגלות. כך בא הקץ על המלוכה ביוון, שמלכתחילה נולדה בחטא לאחר שקיצונים יווניים רצחו את ראש הממשלה הראשון, יואניס קפודיסטריאס, שנים ספורות לאחר שיוון זכתה בעצמאותה. נפילת המלוכה הסירה את החסם האחרון שעוד עמד בפני מה שכונה "שלטון הקולונלים", עינוי מתנגדי המשטר והצנזורה הלכו והחמירו.
מתנגדי משטר: גיבורים בעל כורחם
היוונים מעולם לא היו פחדנים כשרצו להתנגד לשלטון, וכך קרה שגם פעולות הדיכוי האכזריות ביותר לא הצליחו להשתיק את האופוזיציה מבית.
רבים ממתנגדי המשטר נמלטו מהמדינה. הדימוי של יוון מחוץ לגבולותיה נפגע, אלא שהמשטר נהנה מתמיכתה של ארצות הברית, שמנהיגיה האמינו כי אין ברירה אלא להפקיר את זכויות האדם של העם היווני ובלבד שלא לתת לסובייטים דריסת רגל שתאיים על שלום המערב.
בין המתנגדים הבולטים לדיקטטורה היו מיקיס תאודורקיס ומלינה מרקורי, שניצלו את פרסומם בעולם וקראו מעל כל במה אפשרית להתערבות שתציל את היוונים מהחונטה הצבאית. ככל שיותר סיפורים מחרידים הגיעו למדינות מערב אירופה, התקשה המשטר לקבל את תמיכתן.
הלווייתו של גיאורגיוס פפנדריאו, ראש הממשלה לשעבר, בסוף 1968 הפכה באופן ספונטני להפגנה ענקית נגד החונטה. במרץ 1969, המשורר היווני המפורסם יורגוס ספריס, חתן פרס נובל לספרות לשנת 1963, דיבר נגד המשטר הצבאי בשידור של ה-BBC, והעתקים של נאומו הופצו בו זמנית לכל עיתון באתונה.
זוכרים את גריגוריס למברקיס, חבר הפרלמנט שנרצח? כחלק מפעולות מחאה, ב-1969 יצא לאקרנים הסרט Z של קוסטה גבראס, שנעשה על פי סיפור חייו. הסרט צולם מחוץ ליוון והעביר מסר שאינו משתמע לשתי פנים על הכוחות הפאשיסטיים, המושחתים והדכאניים הפועלים ביוון.. את פס הקול של הסרט, אגב, כתב מיקיס תיאודורקיס, וכשהסרט זכה באוסקר לסרט הזר הטוב ביותר, מתנגדי המשטר קיבלו במה נוספת להשמיע את קולם.
מרד הצי היווני ומרד הסטודנטים
יעברו עוד מספר שנים עד שתתחיל התקוממות עממית נרחבת ביוון. הסנונית הראשונה היתה "מרד הצי היווני": במהלך תרגיל של נאט"ו בו השתתפה ספינת הצי "וולוס" תחת פיקודו של ניקולאוס פאפאס, נודע לפאפאס ולקציניו כי מספר מפקדים של הצי נעצרו ביוון. פאפאס, שהבין כי הוא הבא בתור, החליט לפעול לבד על מנת להניע את דעת הקהל העולמית וסירב לחזור ליוון בתום התרגיל.
ההתנגדות המשמעותית הבאה היתה של הסטודנטים. החונטה, שניסתה לשלוט בכל היבט של הפוליטיקה, אסרה על קיום בחירות לאגודות הסטודנטים מאז 1967, מה שכמובן לא הפריע לסטודנטים להתארגן באופן מחתרתי.
בפברואר 1973, סטודנטים למשפטים התבצרו בתוך בית הספר למשפטים של אוניברסיטת אתונה. מרגע זה, תנועת הסטודנטים האנטי-דיקטטורית הלכה וגדלה, עד שבנובמבר של אותה השנה, אסיפה כללית של איגודי הסטודנטים בפוליטכניון של אתונה, התפתחה להפגנה ספונטנית המונית נגד הדיקטטורה הצבאית.
תחת הסיסמה "חינוך לחם וחופש", כבשו הסטודנטים את בניין האוניברסיטה והתבצרו בו. במהלך הימים הבאים זרמו אלפי אנשים והצטרפו למפגינים. הוקמה תחנת רדיו פיראטית, באמצעותה שידרו הסטודנטים מסרים נגד המשטר.
הממשלה החליטה לדכא את ההתקוממות בדרך צבאית ושלחה טנקים וחיילים. אחד הטנקים דהר דרך ההמון ופרץ את שער האוניברסיטה. בסוף אותו היום היו 24 אזרחים יוונים הרוגים. מאז, היוונים מציינים בכל שנה ב – 17 בנובמבר את האירוע שהוביל לנפילת המשטר הצבאי, למרות שיעברו עוד חודשים ארוכים עד שהמשטר הזה יסיים את תפקידו ההיסטורי והדמוקרטיה תחזור ליוון.
משבר קפריסין ונפילת החונטה
גם בתוך החונטה היו חילוקי דעות: הטרגדיה של 17 בנובמבר דרבנה את בריגדיר דימיטריוס יואנידיס (Ioannidis), ראש המשטרה הצבאית שנודעה באכזריותה, להדיח את פאפאדופולוס ולהשיב את הסדר על כנו על ידי החזרת המשטר הצבאי. אך שלטונו של יואנידיס היה קצר ימים: ב- 15 ביולי 1974 הוא תכנן הפיכה בקפריסין, הדיח את הארכיבישוף מקאריוס השלישי שנבחר באופן דמוקרטי לנשיא והחליף אותו בנציג מטעמו, ניקוס סמפסון. משטר סמפסון תואר כממשלת בובות, שמטרתה העליונה הייתה סיפוח האי על ידי יוון; ההפיכה נתפסה כלא חוקית על ידי האו"ם וכתוצאה ישירה ממנה, כעבור חמישה ימים, 40,000 חיילים טורקים נחתו ופלשו לצפון קפריסין.
טורקיה נימקה את הפלישה כמאמץ להחזיר את המבנה החוקתי של הרפובליקה של קפריסין, ולהגן על המיעוט הטורקי-קפריסאי באי. למרות קריאות מועצת הביטחון של האו"ם להשבתו המהירה של הסדר החוקתי באי, כבשה טורקיה כשליש משטחה הריבוני של הרפובליקה, גירשה בכוח כ -180,000 יוונים קפריסאים ותפסה את רכושם.
כ-2,000 אזרחים קפריסאים מצאו את מותם במלחמה או נחטפו ולא נודע מה עלה בגורלם.
החונטה היוונית ניסתה לגייס כוחות לפעולת נגד צבאית אך להפתעתה הרבה גילתה כי איבדה את תמיכת הצבא, שעליו נשענה עד כה. מסתבר שגם לצבא שמונהג על ידי דיקטטורים יש גבולות. ההיבריס של הקולונלים, שסימא את עיניהם והוביל אותם להכרזה על כוונות לספח את קפריסין ליוון, יצר אפקט דומינו כשהביא לפלישה הטורקית ולהתפוררות מהירה של משטר הקולונלים הדיקטטורי. ב- 23 ביולי, דימיטריוס יואנידיס הודיע שהוא מוותר על השלטון וקרא לממשלת אחדות לאומית (איך תמיד אלה שמתעללים בעם שלהם קוראים לאחדות, נשגב מבינתי).
ועוד כמה מילים על לוחם החירות, מיקיס תיאודורקיס
מיד לאחר השתלטות החונטה על יוון, תיאודורקיס ירד למחתרת וייסד את "החזית הפטריוטית". בתגובה הולמת, השליטים אסרו לנגן את המוסיקה שלו ואפילו להאזין לה. בהמשך הוא נכלא, גורש עם אשתו וילדיהם, נשלח למחנה הריכוז אורופוס, ושוחרר רק בזכות התערבותם של מיטב המוסיקאים המפורסמים בעולם. לאחר מכן יצא לגלות.
בגלות נאבק תיאודוראקיס במשך ארבע שנים להפלת משטר הקולונלים ולהשבת הדמוקרטיה ליוון. הוא הופיע באלפי קונצרטים ברחבי העולם. במסעותיו נפגש עם פבלו נרודה וסלבדור איינדה, גמאל עבדול נאצר וטיטו, יגאל אלון ויאסר ערפאת, פרנסואה מיטראן ואולוף פאלמה. מיליוני אנשים רואים בו סמל אוניברסלי להתקוממות נגד דיקטטורה. אחרי נפילת הקולונלים, חזר תיאודוראקיס ליוון והמשיך ליצור ולהופיע, הן ביוון והן מחוצה לה. הוא נבחר פעמים אחדות לפרלמנט היווני (בשנות ה-80), כיהן כשר במשך שנתיים, קיבל הצעה להתמנות כנשיא וסירב.
כשהלך לעולמו, בספטמבר 2021, הוכרזו שלושה ימי אבל במדינה ונערכה לו הלוויה ממלכתית, כיאה לגיבור לאומי.
שובה של הדמוקרטיה
הצבא, שב-1967 הפיל את הדמוקרטיה ביוון, לקח כעת חלק בהחזרתה לעם. ראש הממשלה לשעבר קונסטנדינוס קרמנליס (Karamanlis) השמרן הוזעק ממקום גלותו בפריז ופתח מיד בצעדים להחזיר את המדינה לשלטון דמוקרטי אזרחי.
בנובמבר 1974 התקיימו בחירות בפעם הראשונה אחרי עשר שנים. כל המפלגות הפוליטיות, כולל המפלגה הקומוניסטית היוונית (KKE) – שהוצאו מחוץ לחוק מאז 1947 – הורשו להשתתף בבחירות. מפלגתו השמרנית של קרמנליס — הדמוקרטיה החדשה — זכתה ברוב מוחלט.
ומה עלה בגורלו של המלך? כזכור, המלוכה בוטלה על ידי החונטה לאחר נסיון ההפיכה הכושל של המלך, וזו ככל הנראה המורשת היחידה שהיוונים מודים לה עליה. במשאל עם שהתקיים זמן קצר לאחר הבחירות, נדחתה ההצעה להחזיר את המלוכה. ראשי החונטה הועמדו לדין ונשלחו לתקופות מאסר ממושכות בכלא. יוון אימצה חוקה חדשה ושיטת משטר דמוקרטית.
המדינה שבצדק מכונה ערש הדמוקרטיה, שסבלה מכל צורה אפשרית של שלטון שאינו דמוקרטי, התחילה, לאט לאט, לחזור לעצמה.
