במשחקים האולימפיים בעת העתיקה, שחיתות ושוחד היו כה נפוצים, שהיו נהלים ברורים למניעתם
גם בעת העתיקה, האולימפיאדה הייתה הכרטיס לתהילה ולעושר, הן עבור הספורטאים והן עבור ערי המדינה אותן ייצגו. מסתבר, שבדיוק כמו בימינו, היו כאלה שהתהילה והכבוד נחשבו בעיניהם יותר מאשר טוהר המידות.
בספרו "המשחקים: היסטוריה עולמית של האולימפיאדה", כותב דייוויד גולדבלט כי, רבים מהספורטאים היו אנשי מקצוע שהתחרו על פרסים וכבוד, שלעתים קרובות הובילו לתפקיד ציבורי. האתיקה של המשחקים האולימפיים כללה נדר בשבועה "שלא לחטוא נגד המשחקים", אך לדברי נייג'ל קרותר, המנהל לשעבר של המרכז הבינלאומי ללימודים אולימפיים, היו כאלה שביד אחת חתמו על הנדר ובשנייה הפרו אותו, והכל כדי לזכות בפרס המיוחל.
איך הם עשו את זה? הדרך השכיחה היתה לשלם למתחרים כדי שיפסידו בתחרות. ומהיכן היה להם כסף כדי לשחד מתחרים? על פי הפילוסוף פילוסטרטוס, לעיתים קרובות היו אלה המאמנים שהלוו כספים לספורטאים למטרה זו, ואף נקבו בשיעורי ריבית גבוהים.
כאשר הועד האולימפי היה מגלה את התרמית, כל המעורבים בדבר היו נענשים – הן המשחדים והן המשוחדים. העונש היה קנס כספי, אך תוצאת התחרות לא שונתה, גם אם הושגה במרמה.
דרך אחרת היתה לשחד ספורטאי שייצג עיר מדינה אחרת מזו שממנה הגיע. למשל, רץ בשם סוטאדס מכרתים שוכנע להופיע במשחקים כנציגה של העיר היריבה אפסוס. הוא נענש עם כך בהגלייה מהעיר.
באולימפיה הייתה דרך מקורית להרתיע את הספורטאים מפני מעשי שחיתות ושוחד: הקנס שהוטל על אלה שנמצאו אשמים שימש להקמה של שורת פסלים מיוחדת, כולם של האל זאוס שלכבודו נערכו המשחקים בעיר. בזכות מעשי השחיתות המרובים, השורה הלכה והתארכה ושימשה כאזהרה לדורות הבאים. ולמה דווקא פסלים של זאוס? כי אחרי שהספורטאים הפרו את השבועה האולימפית לאל, הם נדרשו להגיש לו מנחות פיוס.
פאוסאניאס, שתיעד כמה אירועים במשחקים האולימפיים, סיפר את אחד הסיפורים המפתיעים על החטא ועונשו:
בשנת 532 לפני הספירה, ספורטאי אתונאי שיחד את יריביו לתחרות קרב חמש (פנטאטלון). האיליאנים (אנשי המחוז בו שוכנת אולימפיה), קנסו אותו כמקובל. האתונאים, שהתקשו לשאת את החרפה, שלחו נואם מפורסם לאולימפיה, וזה התחנן בפני האיליאנים שיפחיתו את חומרת העונש. האילאינים סירבו. האתונאים הודיעו שהם מחרימים את המשחקים. אבל כשמשלחת אתונאית אחרת הגיעה לדלפי, הכהנים במקום סירבו להעניק להם שירותי נבואה, וכאן הם נשברו. הם שילמו את הקנס, שהיה כה גדול עד שהספיק כדי לממן את ההקמה של שישה פסלי זאוס, לא פחות.
והנה עוד עשרה דברים שאולי לא ידעתם על המשחקים האולימפיים של העת העתיקה
1. סמים וממריצים היו נפוצים גם אז
אלא שלא היתה דרך לגלות את עקבותיהם בדם, ולכן לא היתה אפשרות לפסול את מי שהשתמש בהם. יין, אגב, היה מותר, אם כי רק למשך מספר שעות ביום.
2. התחרויות התקיימו בעירום
תארו לעצמכם, תחרויות ספורט בלי חסויות של מותגי על! הספורטאים נהגו למשוח את עורם בשמן, כדי שיבהיק וייראה יפה ובריא. תוך כדי התחרויות והאימונים, השמן היה סופח אליו אבק ולכלוך, והיו להם כלים מיוחדים לניקוי העור בין התחרויות.
בהיעדר מותגים, אגב, נותני החסות היו מלכים ועשירים אחרים מכל רחבי העולם העתיק. אחד מהם היה המלך הורדוס, שאהב את התחרויות האולימפיות ותרם להן סכומי עתק. היו שאמרו שניתן היה לקיים בעזרתם את התחרויות עד אין קץ.
3. גם אז היתה מחלוקת לגבי מה טוב וראוי לפני התחרויות.
למשל, יחסי מין ערב התחרות, בעד או נגד? טוב או רע לספורטאים? ליתר בטחון, הכניסה הותרה לגברים בלבד. על נשים נאסר להתחרות ואף לצפות בתחרויות. בעצם, אצל היוונים היו מקובלים יחסי מין בין גברים, כך שהאיסור על כניסת נשים לא נבע מחשש מפני יצר הרע, אלא משום שנשים, בעת העתיקה, היו אמורות להישאר בבית ולא לצאת למסעות והרפתקאות. תודה לאל שהתקדמנו מאז.
4. לא היה ספורט קבוצתי
לא משחקי כדור, לא מירוצי שליחים, לא שיט בספינות מפרש. באולימפיה, התחרות היוקרתית ביותר היתה "ריצת אצטדיון" (כ-160 מ'), והמופע הססגוני ביותר היה מרוץ המרכבות והסוסים.
5 לא היו שיאים אולימפיים
זאת, משום שעדיין לא ידעו למדוד זמנים. זה שהגיע ראשון, או זה שניצח בתחרות, היה זוכה בזר.
6 לא על זרי הדפנה לבדם
במשחקים האולימפיים, שהתקיימו באולימפיה לכבודו של האל זאוס, הפרס למנצחים היה זר של עלי זית. הם האמינו שהעץ שממנו לקחו את הענפים ניטע על ידי לא אחר מאשר הרקולס.
זר עלי דפנה, לעומת זאת, היה הפרס למנצחים במשחקים הפיתיים בדלפי, לכבוד האל אפולו. יש בזה מידה לא מבוטלת של ציניות, שהרי הנימפה דפני הפכה לצמח הדפנה בזמן שניסתה לברוח מפני אפולו, שניסה לאנוס אותה. צדק פואטי, מסתבר, קשור קשר הדוק לשאלה מי רץ יותר מהר ואת מי הצליחו להשתיק כדי שלא תספר מה באמת קרה.
7. גם באתונה התקיימו משחקים
והם נקראו "פאן-אתנאיה" (כלל אתונאיים). התחרויות נערכו באצטדיון פאנאתינאיקו (אצטדיון השיש), שהוקם ב- 329 לפנה"ס ושופץ לקראת המשחקים האולימפיים הראשונים בעת החדשה, בשנת 1896.
באתונה, התחרויות התקיימו לכבוד האלה אתנה והן כללו מרוץ לפיד אל הפרתנון וזו, מסתבר, ההשראה למרוץ הלפיד של האולימפיאדה המודרנית. מלבד תחרויות ספורט שונות ומגוונות, היתה גם תחרות יופי בין האתלטים וגם תחרויות שירה (נראה אתכם מתחרים בדקלום שירת הומרוס) ומוזיקה (נגינה באאולוס ובקיתרה, כלי נגינה עתיקים). בתחרות החשובה ביותר, שהיתה מרוץ המרכבות (בניגוד לריצת האצטדיון שהיתה השיא של המשחקים באולימפיה), הפרס לזוכה היה 140 אמפורות מלאות שמן זית משובח מהכרמים של אתונה.
8. לכל ספורטאי היו רק שני מאמנים, והיה להם רקע ברפואה ובתזונה
היום, ספורטאי מקצועי מוקף באנשי מקצוע שכל אחד מהם מתמחה בהיבט אחר של בריאותו ואיכות חייו. דיאטנית מומחית לתזונת ספורט, מאמן מנטלי, פיזיותרפיסט, וכמובן – המאמן המקצועי, שאחראי להציב לו מטרות ויעדים ולתת לו את הכלים להשיג אותם. בעת העתיקה, היו "רק" שני סוגים של מאמנים: האחד עסק בבריאותם הגופנית הכללית של הספורטאים, והאחר הכשיר ואימן אותם להצטיין בענף הספציפי שבו התחרו.
לרוב המאמנים היה רקע ברפואה. הרודיקוס ממגארה הוא המאמן האתלטי הראשון ששמו נזכר בטקסטים עתיקים, ואילו אצל היפוקרטס, אבי הרפואה היווני הקדום, יש התייחסות לתזונה הרצויה לספורטאים. הוא אף מדגיש כי יש לו עניין רב בתחום תזונת הספורטאים, כמו לרופאים יווניים אחרים בני התקופה.
ומה היה להם להגיד על תזונת הספורטאים? כלל מספר אחד: פחמימות ריקות? לא בבית ספרנו. החיטה נחשבה בעיניהם כחומר גלם לא בריא, והם העדיפו שעורה וקטניות. גם ממתקים פופולריים, כמו עוגות דבש, נחשבו כלא מומלצים לספורטאים. אפיקטטוס, פילוסוף סטואי יווני, הזהיר את האולימפיים להתרחק מקלוריות ריקות ולהימנע מאכילת יתר. בא לך משהו מתוק חמודי? תאכל תאנה. אפשר גם מיובשת.
9. אכול בשר בהתאם לענף בו אתה מתחרה!
בתחילת הדרך של המשחקים האולימפיים, במאה ה-8 לפנה"ס, תזונת הספורטאים לא נבדלה מתזונת יתר היוונים. הם אכלו, בדיוק כמו כולם, מעט חלבונים (בעיקר מפירות ים וביצים), הרבה פירות (בעיקר תאנים) ומעט ירקות ושעורה. בשר לא היה כלול בתפריט שלהם.
בתחילת המאה השישית לפני הספירה, הופיע מושג חדש: אננקופגיה – תזונה קפדנית לספורטאים מקצוענים. זה היה השלב בו תזונת בספורטאים התחילה להיבדל מהתזונה של יתר היוונים. הם אכלו יותר בשר, אם כי הקפידו על אכילת בשר בהתאמה לענף הספורט בו התחרו: מתאגרפים אכלו בשר שור, מתאבקים אכלו חזיר והרצים אכלו עזים.
הבשר הלך ותפס יותר ויותר מקום בצלחתם, עד שבשנת 480 לפנה"ס, ספורטאי בשם דרומאוס מסטימפלוס, שהתחרה באולימפיאדה בריצה למרחקים ארוכים, מוזכר כספורטאי הראשון שהדיאטה שלו כללה אך ורק בשר.
מקור אחר מזכיר את יורימנס מסאמוס, מתאגרף במשקל כבד, שבעצת מאמנו, הפילוסוף והמתמטיקאי פיתגורס, התמקד בדיאטה בשרית לחלוטין. פיתגורס עצמו, אגב, הקפיד על תזונה צמחונית אדוקה.
ועל מילו מקרוטון, אחד המצליחים בהיסטוריה של המשחקים האולימפיים, עם שבעה נצחונות בהיאבקות ו -26 זכיות במשחקים הפאן הלניים, מספרים שהיה מסוגל לאכול כמויות כה גדולות של בשר, עד שפעם אחת נכנס לאיצטדיון באולימפיה כשהוא נושא על כתפיו שור, ולאחר הקפה של האיצטדיון הרג את השור במחי יד אחת ואכל את כולו.
10. והיו גם כאלה שחשבו שהעיסוק בתזונת הספורטאים מוגזם לחלוטין
פילוסטראטוס, סופיסט יווני עתיק שחי באימפריה הרומית במאה השנייה לספירה, הותיר אחריו את הספר היחיד שהוקדש במלואו לאתלטיקה בעת עתיקה. בניגוד למצופה, הספר אינו רווי בהערצה לספורטאים האלופים, אלא בביקורת נוקבת: לדעתו של פילוסטראטוס, הספורטאים הפכו לדיוות מפונקות על ידי המאמנים שלהם, שפיתחו עבורם דיאטות עם מגבלות חמורות. לדעתו, הספורטאים באולימפיאדות הראשונות היו בעלי כשרון אמיתי, בניגוד לספורטאים הסלבריטאים, החלשים והרגישים של האולימפיאדות בתקופתו. הוא חי, אגב, במאה השניה לספירה. מעניין מה היה אומר על הספורטאים של ימינו.
נהייתי רעבה מכל הספורט הזה, הולכת להכין לי סלט יווני. אבל רגע, מי בכלל אכל אז סלט, הרי הירקות המוכרים לנו היום כלל לא היו ידועים ליוונים העתיקים, ועל זה – בפוסט אחר.
לא נסעתם לאולימפיאדה? לא נורא. מוזמנים להצטרף אלינו לפסטיבל יוון בארטורה, מקום לאמנות בעמק חפר. חגיגה של תרבות, מוסיקה וטעם שתצנן עבורכם את החום הגדול בשמחה ובאהבה.
