אֶנָּה טְרָגוּדִ'י | שיר אחד מיוונית: שיר השיירה

שיר השיירה | Της Αμύνης Τα Παιδιά

לחן: עממי, בעיבוד של סטאוורוס קסרחאקוס Σταύρος Ξαρχάκος
מילים: ניקוס גיאורגיו (ניקוס גאצוס)  Γεωργίου Νίκος (Γκάτσος Νίκος)
גירסה עברית: עלי מוהר

החבר'ה של ההגנה (הלאומית)

אחד השירים האהובים שנולדו ביוון, הוא שיר השיירה שהגירסה העברית שלו היא מופת של להטוטנות ועשיית אהבה עם השפה העברית. באופן מפתיע, גם המקור שלו, כמו הגירסה העברית, עוסק באירוע היסטורי-פטריוטי מכונן.

השיר הוקלט במקור ב-1919, כשיר עממי שמתאר את עמידתם הנחושה של היוונים הפטריוטים (שראו את עצמם ככאלה משום שהתנגדו לבית המלוכה) נגד אויבים מבית ומחוץ. לא הצלחתי למצוא מידע על זהות היוצרים המקוריים ואולי מישהו מהקוראים יוכל לעזור לי בכך.

המאבק המתמשך להרחבת הגבולות והריבונות

בימים ההם, יוון עדיין הייתה עסוקה בניסיון להרחיב את גבולות הריבונות שלה, לכל מקום בו חיים יוונים. עד 1821, יוון הייתה נתונה תחת כיבוש עותומאני שנמשך כ-400 שנה. כשנולדה הרפובליקה ההלנית, לפני 203 שנים, שטחה היה קטן משמעותית מזה המוכר לנו היום. מנקודת מבטם של היוונים העניין היה פשוט: אנחנו יושבים כאן אלפי שנים, הטורקים הגיעו לפני כמה מאות שנים וכבשו את הארץ שלנו, גירשנו אותם מהדרום ומהמרכז, נגרש אותם גם מהצפון ומאסיה הקטנה, ולא נעצור עד שבכל מקום בו חיים יוונים מזה אלפי שנים, תהיה ריבונות יוונית.

עד כאן היוונים מאוחדים פחות או יותר מבחינה רעיונית, ומכאן הם מתחילים להתפלג בין תומכי המלך קונסטנטינוס ובית המלוכה מצד אחד ("המלוכנים") לבין תומכי הרפובליקה ("הפטריוטים"), שמי שמייצג את הרוח שלה הוא ראש הממשלה אלפתריוס וניזלוס (כן, אותו אחד ששדה התעופה של אתונה ועוד המוני רחובות ביוון קרויים על שמו).

הקונפליקט המובנה בין היוונים לבין המלכים שמלכו עליהם

על כס המלוכה ביוון מעולם לא ישב מלך שבעורקיו זרם דם יווני. המלכים הוצנחו מבתי מלוכה אחרים באירופה, בעיקר מגרמניה. זה קרה משום שכפי שכתבתי למעלה, היוונים מעולם לא היו לגמרי מגובשים ביניהם, וסכסוכים פנימיים שהגיעו עד רצח של ראש הממשלה הראשון, יואניס קפודיסטריאס, הביאו את המעצמות של המאה ה-19 למסקנה שהיוונים אולי קיבלו עצמאות, אבל הם עוד לא מספיק בוגרים כדי לנהל בעצמם את המדינה הצעירה; ואם הם לא מסוגלים אז בואו נכפה עליהם את מה שעובד בשביל רוב ממלכות אירופה, נמליך עליהם מלך והוא כבר ישבור את הראש ויפתור את הבעיות. ליוונים לא הייתה הרבה ברירה משום שהיו להם חובות עצומים לאירופאים שעזרו להם במלחמה נגד הטורקים, וכך נולדו קונפליקטים חדשים שלא היו קיימים קודם לכן.

אחרי שמונים שנה…

ההתרחבות של יוון על חשבון שטחי האימפריה העותומאנית הגיעה לשיא חדש במלחמות הבלקן, ב-1912, כשהיוונים סוף סוף שמו יד על סלוניקי והעיר הפכה ליוונית, כ-80 שנה אחרי שאתונה הפכה לבירת יוון העצמאית.

והנה אנחנו מגיעים לאירוע שנחשב לדרמטי מכולם סביב הקונפליקט הזה: כשנתיים לאחר מכן, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, זיהה ראש הממשלה אלפתריוס וניזלוס שעת כושר להמשיך את תנופת ההתרחבות על חשבון השטחים שהטורקים עדיין שלטו בהם, וניסה לשכנע את המלך קונסטנטינוס להצטרף למלחמה לצד "מדינות ההסכמה" (צרפת, בריטניה ורוסיה). המלך, שמוצאו כאמור היה מבית המלוכה הגרמני, סירב להיכנס למלחמה נגד גרמניה. בתגובה, וניזלוס פרש והקים בסלוניקי את "אתניקי אמינה" ("תנועת ההגנה הלאומית") שלימים תהפוך לממשלה זמנית, ועל אפו ועל חמתו של המלך עשה יד אחת עם הבריטים והצרפתים, מה שהוביל בסופו של דבר להצטרפותה של יוון למלחמה.

החגיגה הייתה מוקדמת, ובכל זאת השיר הופך ללהיט ענק

השיר, שנכתב רק כעבור מספר שנים, נקרא ביוונית "החבר'ה של ההגנה", והכוונה כמובן לאותה תנועה שהקים ראש הממשלה הפורש.

יוצרי השיר מריעים לווניזלוס, הגיבור הלאומי, ומעלים על נס את "החבר'ה", גיבורים לפחות בעיני מחצית מהעם, שסילקו את האויבים מבית (המלך ותומכיו) ואת האויבים מחוץ (הטורקים).

ברגע ההיסטורי בו נכתב השיר, נראה שהיוונים מצליחים להיפטר מהמלך ולשלוח אותו בחזרה לגרמניה, והייתה אשליה שתיכף מכים את הטורקים שוק על ירך ומנכסים את אסיה הקטנה ליוון. אך השמחה הייתה מוקדמת והאופוריה לא נמשכה זמן רב. כשהיוונים פלשו לבסוף לטורקיה ב-1920 (בעת ההיא וניזלוס כבר לא היה ראש הממשלה, והיה זה דווקא אותו המלך שהחליט שהגיע הזמן לפלוש) הם נתקלו שם בהתנגדות קשה מצד הצבא הטורקי שבראשו עמד מוסטפה כמאל אטאטורק. הפלישה הסתיימה בקטסטרופה ששיאה היה טבח של אזרחים משני הצדדים וחילופי אוכלוסיה בהיקפים עצומים בין היוונים לטורקים, מה שהוביל לאחד האסונות ההומניטריים הגדולים של תחילת המאה ה-20. בהמשך, הפילוג בין שני חלקי העם הוביל לרצף של טרגדיות, וביניהן שתי תקופות של משטרים דיקטטוריים אפלים ומלחמת אזרחים עקובה מדם. לקח ליוונים עשרות שנים לשקם את האמון בינם לבין עצמם, אבל הם הצליחו ואולי יש פה שני שיעורים חשובים בשבילנו: הראשון, אין ניצחון מוחלט. השני, אפשר לשים את העבר מאחור, להשתקם כחברה ולהצליח לחיות יחד במדינה היחידה שיש לנו. 

למרות שעד היום יש הטוענים כי הפרישה ההיא של וניזלוס היא אם כל חטאת והיא שהובילה לאחר מכן לכל האסונות, השיר הפך לסמל של פטריוטיות יוונית. וניזלוס זכה להיות מונצח על מטבעות, ברחובות ערים רבות, בשדה התעופה הבינלאומי הגדול במדינה ועוד. כששאלתי חברים יוונים על השיר, חלקם הביעו ביקורת כלפיו ועם זאת ציינו כי עד היום שרים אותו בחגים הלאומיים ומלמדים אותו בבתי הספר במדינה.

השיר זכה לפופולריות רבה בשנות השמונים, עם מילים חדשות ועיבוד מחודש, שנכתבו כדי לשלב אותו בפסקול של הסרט "רבטיקו".
הגירסה המובאת כאן היא השנייה, המעודנת באופן יחסי, אם כי שתי הגירסאות עוסקות באותו הסיפור בדיוק.

מיצאו את ההבדלים

המקור היווני חוגג את האומץ והפטריוטיות של החיילים היוונים הצעירים, ובעיקר של מנהיגיהם, שלא היססו לשלם מחירים למען חירות ארצם. הוא מתעלם לחלוטין מהאסונות שרדפו זה את זה בעקבות האירועים המתוארים בשיר. הקונפליקט שמתואר כאן משתקף היטב בפער בין הלחן העליז והקצבי לבין המילים שמתארות נהרות של דם ולהבות של אש שמגיעות עד השמיים.

הגירסה העברית, שנכתבה שנים ספורות אחרי שהשיר שולב בגירסה חדשה בפסקול הסרט "רבטיקו", הושמעה לראשונה בשנת 1987, וגם היא חוגגת משהו: את התחדשות העם היהודי בארץ ישראל.

מעניין שבשתי השפות בחרו להזכיר את ראשי הממשלה המיתולוגיים – וניזלוס היווני ובן גוריון הישראלי – עם הרבה הערכה ואהבה.

המילים של עלי מוהר לא מתעלמות מהקשיים שעמדו בדרכנו להקמת המדינה, אך הן מלאות אופטימיות ותקווה, ובכשרונו יוצא הדופן מוהר מתאים אותן לתנופה המתלהבת של הלחן.

בטור שלו בעיתון העיר כתב מוהר בזמנו כי השיר הוא ניסיון לכתוב שיר על המדינה והציונות באותה התלהבות שבה כתב אביו, יחיאל מוהר. הוא שיער שבישראל של סוף שנות השמונים השיר יתקבל בהרמת גבה, ואפשר להבין אותו, משום שלקראת סוף שנות ה-80 הציניות נראתה לעיתים חזקה יותר מהציונות. למרבה ההפתעה, השיר הפך מיד ללהיט והיה לאחד משיריו האהובים והמושמעים של אריק איינשטיין.

אני מודה שהגירסה העברית מהלכת עלי קסם עד היום, ואולי משום כך בחרתי כתמונת הנושא של הפוסט הזה את השיירה שהכי נוגעת ללבי: העלייה לקרקע של קיבוץ דן, מאי 1939. סבי וסבתי היו בין מקימי הקיבוץ, אימי נולדה בו וגם אני. לא גדלתי שם, אבל מקום שנולדים בו נצרב בנפש ובגוף. מאז אוקטובר 23, גם קיבוץ דן מפונה. כולי תפילה ותקווה שהרוח החזקה של אנשי ונשות הקיבוץ תעמוד להם והם יחזרו אליו וישקמו את בתיהם ויזכו להפריח אותו מחדש, בשלווה ובשלום.

הגירסה העברית, מילים: עלי מוהר

בלשונות רבות מספור דיברנו,
וזה את זה כמעט בכלל שלא הכרנו
ומקומות רבים מאוד עזבנו
ורק מקום אחד רצינו ואהבנו
ומקומות רבים מאוד עזבנו
ואל הארץ, אל הארץ באנו.

ונמשכת שיירה, מן המאה שעברה
רחוקים כבר היוצאים, איכרים וחלוצים
שעמלו עבדו בפרך בלי לראות את סוף הדרך
ועכשיו עוברים אנחנו לא שקטנו ולא נחנו
לא ימשיכו בלעדינו זוהי הרפתקת חיינו.

מגטאות ומחנות הגחנו
אל הביצות ואל הישימון הלכנו
מקצות ערב, מרוסיה ופולניה
הדלקנו אור גם בדימונה גם בדגניה.

ומכל הגלויות ועם כל הבעיות
עם נוצר וארץ קמה ושפה אשר נרדמה
שוב התחילה מתעוררת ומדברת ומדברת
מסביב יהום הסער רב הקושי והצער
אבל יש על מה לשמוח יש עוד אומץ, יש עוד כח.

איך ישראל צומחת מסביבנו
היא חזקה יותר מכל חסרונותינו
וגם הנגב עוד יהיה פורח
ועוד נדאג שהזקן יהיה שמח.

ומכל הגלויות ועם כל הבעיות
מסביב יהום הסער רב הקושי והצער
אבל יש על מה לשמוח יש עוד אומץ, יש עוד כח.
ונמשכת שיירה מן המאה שעברה
רחוקים כבר היוצאים אכרים וחלוצים
שעמלו עבדו בפרך בלי לראות את סוף הדרך
ועכשיו עוברים אנחנו לא שקטנו ולא נחנו
לא ימשיכו בלעדינו זוהי הרפתקת חיינו.

המקור היווני, תרגמה והשתדלה להיות נאמנה למקור: אורלי פינקלמן

יבוא היום בו ההיסטוריה תספר
על ההוא* שגירש מאתונה את חיות הטרף,
זה שסילק את המלך ואת חברי הפרלמנט,
והעיף גם את כל השקרנים והצבועים.

בתנועת ההגנה, שם נמצאת כל הקצונה,
ונלחם גם וניזלוס, הוא ישים סוף לכל אלה**
ובזכות הפטריוטים יהיה לנו שיוויון.

הבתולה עומדת לצידנו
והיא מראה לו את הדרך למפקדנו
הוא הגיבור של תנועת ההגנה
שמגרש את האויבים מהמדינה.

החבר'ה של ההגנה סילקו את המלך
ונתנו לו את התחתונים שלו,
שיעוף מכאן***
ויאכל כמו חזיר ברחוב**** עם המשפחה הזרה שלו.

בוא תראה חרבות ופגיונות
שיורקים אל השמיים להבות
שם למעלה, למעלה על הגבול שלנו
זורם נהר הדם של האויב.

הילדים של תנועת ההגנה סילקו את המלך
הביאו את הכובע לוניזלוס,
נתנו אותו ללפתראקי*****

הארות

* אלפתריוס וניזלוס
** השיר משאיר את השאלה "למה בדיוק הוא ישים סוף" בערפל: האם לאויבים מבית – המלך ואנשיו – או לאויבים מחוץ, הטורקים?
*** מילולית: שייילך לעשות את העבודה שלו (רק לא כאן)
**** מילולית "יאכל על המדרכה" – ביטוי יווני שמשמעותו "שיאכל ברחוב כמו חזיר".
**** לפתראקי – שם חיבה לאלפתריוס, שמו הפרטי של וניזלוס.

 

הביצוע המופתי של אריק איינשטיין ומיקי גבריאלוב מתוך האלבום "על גבול האור", 1987

החבורה על הבמה, יחד עם יהודה פוליקר (הסאונד לא משהו אבל הגעגוע…)

המקור היווני, בעיבוד של סטאוורוס קסארחאקוס מתוך הסרט "רבטיקו", 1983

 

 

המקור היווני, מילים: ניקוס גאצוס (ניקוס גיאורגיו)

Μια μέρα θα το γράψει η ιστορία
που έδιωξε από την Αθήνα τα θηρία
που έδιωξε βασιλείς και βουλευτάδες
τους ψευταράδες και τους μασκαράδες

Και στην Άμυνα εκεί, όλοι οι αξιωματικοί
πολεμάει κι ο Βενιζέλος,
που αυτός θα φέρει τέλος
και ο κάθε πατριώτης θα μάς φέρουν την ισότης

Η Παναγιά που στέκει στο πλευρό μας
δείχνει το δρόμο στο νέο στρατηγό μας
τον ήρωα της εθνικής αμύνης
που πολεμάει και διώχνει τους εχθρούς

Της Αμύνης τα παιδιά διώξανε το βασιλιά
και του δώσαν τα βρακιά του
για να πάει στη δουλειά του
τον περίδρομο να τρώει με το ξένο του το σόι

Έλα να δεις σπαθιά και γιαταγάνια
που βγάζουν φλόγες και φτάνουν στα ουράνια
Εκεί ψηλά, ψηλά στα σύνορά μας
τρέχει ποτάμι το αίμα του εχθρού

Της Αμύνης τα παιδιά διώξανε το βασιλιά
Της Αμύνης το καπέλο έφερε το Βενιζέλο
Της Αμύνης το σκουφάκι έφερε το Λευτεράκη
Της Αμύνης τα παιδιά…