"בזמנים הקשים ביותר עלינו למקד את מבטנו באור". אריסטו.
מדי שנה, ב-17 בנובמבר, מציינים ברחבי יוון את יום השנה להתקוממות הסטודנטים בפוליטכני של אתונה נגד הדיקטטורה הצבאית ששלטה ביוון בין השנים 1967-1974.
ב-17 בנובמבר 1973 הסטודנטים התבצרו באוניברסיטה, הממשלה הזעיקה את הצבא והמשטרה, ובסוף היום היו הרוגים ופצועים רבים מקרב המפגינים. שפיכות הדמים הזאת סימנה את תחילת הסוף של הדיקטטורה, וכעבור שמונה חודשים, ביולי 1974, הם הצליחו להיפטר סופית משלטון הקולונלים הרודני, והתחילו לשקם מחדש את הדמוקרטיה שלהם.
"סְנוּנִית אַחַת וְהָאָבִיב נָדִירמְלָאכָה רַבָּה נִדְרֶשֶׁתאֶת אוֹר הַחַמָּה לְהַחְזִיר…"
את השיר הזה כתב אודיסאס אליטיס, זוכה פרס נובל לספרות, ב-1963.
בתקופת הדיקטטורה הוא הפך לסמל למאבק של היוונים לחופש ועד היום נוהגים לשיר אותו בעצרות זכרון לאותו מרד סטודנטים עקוב מדם.
בתקופת הדיקטטורה הוא הפך לסמל למאבק של היוונים לחופש ועד היום נוהגים לשיר אותו בעצרות זכרון לאותו מרד סטודנטים עקוב מדם.
בשיחה עם אפי, המורה שלי ליוונית, אני נלהבת להבין לעומק את השיר ומספרת לה על התקווה שאני מחזיקה במאמץ רב שעוד יהיה פה טוב. את יודעת, היא אומרת לי, את עושה משהו שהרבה אנשים עשו בתקופות קשות, בכל מיני מקומות בעולם. את מחפשת את האור, ונאחזת באור ההלני.
הדמוקרטיה אינה זכות מולדת, אף אחד לא מעניק אותה למי שאינו נלחם עליה
התעמקות בהיסטוריה המודרנית של יוון תמיד מפיחה בי תקווה: היוונים עברו טרגדיות איומות וכואבות במאה השנים האחרונות: מלחמות נגד הטורקים, נגד האיטלקים ונגד הנאצים, מלחמת אזרחים נוראה שפרצה מיד בתום מלחמת העולם השנייה ונמשכה למעלה משלוש שנים, דיקטטורה צבאית מחרידה לא פחות, תהומות של משברים כלכליים וחברתיים. ואחרי כל זה, נראה שלא משנה כמה קשות המכות שספגו, הם תמיד יודעים לקום ולעמוד על הרגליים, והעיקר, גם בזמנים הקשים ביותר, אחרי שטעמו טעמן של דיקטטורות, החל מ-1974 הם למדו איך לשמור על הדמוקרטיה שלהם.
כן, הדמוקרטיה, אומרת אפי. בניגוד למה שחושבים, זו איננה זכות מולדת. אסור לקחת אותה כמובנת מאליה. אף אחד לא יבוא ויעניק לך דמוקרטיה. מי שרוצה אותה, חייב להילחם עליה.
"…אַלְפֵי חֲלָלִיםלְגַלְגַּלִּים נִדְרָשִׁים,גַּם אֵלֶּה הַחַיִּים,אֶת דָּמָם לָתֵת מִתְבַּקְּשִׁים"
השיר של אליטיס עוסק במאבק של היוונים לחירות פנימית, לא מידי כובש זר. זהו שיר מדמם וכואב על הסבל הכרוך במאבק. הסנונית מסמלת עבור היוונים את החופש לנדוד, לראות מקומות אחרים, להיות חופשיים. כשהשיר נכתב בשנות השישים של המאה ה-20 הדרכים ביוון היו רעועות, בייחוד בהרים. מרבים אנשי ההרים כמעט שלא יצאו מגבולות הכפרים שלהם. משהבחינו בסנוניות נהגו לקרוא לילדים, ואלה היו מנופפים לציפורים לשלום ומדמיינים מהיכן באו ולאן הן עפות, מה ראו ומה הן רואות מלמעלה עכשיו.
במדינה בה המוטו הוא "חירות או מוות", ההמשך מובן מאליו. האביב יקר הערך הוא כמובן החירות שאין יקרה ממנה. על פי אליטיס, אור השמש לא יגיע אם לא נקריב קורבנות של ממש. לא נשיג אותו במילים יפות אלא בדם, יזע ודמעות. הוא משתמש בדימוי של אלפי חללים שמסובבים את גלגל החמה, ואף אומר במפורש כי החיים יידרשו לתת את דמם.
אֶל אֱלֹהַי הָרִאשׁוֹן בַּבַּנָּאִים, בֵּינוֹת הָרִים עָלַי סָגַרְתָּאֶל אֱלֹהַי הָרִאשׁוֹן בַּבַּנָּאִים, בַּיָּם אוֹתִי כָּלָאתָאֶת גּוּפָתוֹ שֶׁל מַאי לָקְחוּ הַמְּכַשְּׁפִיםבִּמְצוּלוֹת הַיָּם קְבָרוּהוּבִּבְאֵר עֲמֻקָּה עָמֹק סְגָרוּהוּאֶת רֵיחַ האפילה הוּא נוֹשֵׁםתְּהוֹמוֹת אֵין קֵץ לְלֹא שֵׁם
מה זה הגורל הזה שיעדת לי, הוא מתריס כלפי האל. הצרת את צעדי. ההרים הם מלכודת, הים הוא מדבר שממה, כאן וגם כאן אני מרגיש לכוד ומבודד.
מאי הוא האביב, האביב הוא החירות,
החירות נרצחה וגופתה נקברה בים הפתוח, במקום כה נורא בו ניתן ממש להריח את האפילה, ייתכן כי אבדה לנו לעולמים.
גם בתוך תהומות הייאוש, אסור לאבד את התקווה
ואחרי כל הקדרות הזאת, אחרי נבואות הזעם, הוא מציע סוף אופטימי: אפילו אלוהים כבר מריח את פרחי הלילך, המסמלים את התחייה:
אֵל אֱלֹהַי הָרִאשׁוֹן בַּבַּנָּאִים, בֵּינוֹת פִּרְחֵי הַלִּילָךְ גַּם אַתָּהאֶל אֱלֹהַי הָרִאשׁוֹן בַּבַּנָּאִים, גַּם אַתָּה מֵרִיחַ אֶת הַתְּחִיָּה.
ריח האפילה של קרקעית הים עדיין באפו, אבל הוא יודע שאלוהיו כבר מריח את הגאולה, וכאן הוא משתמש בשני דימויים חזקים מאוד שכל יווני מבין היטב: פרחי הלילך והתחייה.
פרחי הלילך הם הראשונים לפרוח באביב, סביב הפסחא, וממנו נגזר שמם ביוונית – "פסחאליה".
במקום "כמה יפה פורח הלילך", נהוג לומר ביוונית "מיריסה פסחאליה", אפשר להריח את הפרחים, ובאמירה הזאת הלבבות מתמלאים תקווה וההכנות לחגיגות הפסחא בעיצומן.
הפסחא הוא החג החשוב ביותר ליוונים והוא מסמל את המעבר מחשכת החורף לאורו של האביב, מאבל לשמחה. לאורך שבוע הפסחא היוונים מציינים את התחנות בהן עבר ישוע בימיו האחרונים, החל מכניסתו לירושלים, דרך צליבתו ועד קומו לתחייה.
על פי הנצרות, ישוע הקריב את עצמו למען האנושות, ובשיא חגיגות הפסחא מופיע האור הקדוש שמגיע מירושלים והמאמינים מכריזים "הוא קם לתחייה" ועונים זה לזו "הוא באמת קם לתחייה".
הרעיון של הקרבת קורבן כתנאי לתחייה טבוע כה עמוק במהות של היוונים, שאינך צריך להיות אדם מאמין כדי להבין מיד את דברי המשורר: החירות בוא תבוא. האור נמצא אי שם אבל הוא לא יגיע אלינו בקלות, נידרש לשלם מחיר כבד בעבורו.
ומה עם האור שלנו?
כבר כמעט שלוש שנים שאנחנו מחפשים את האור. הקורבנות שהקרבנו כואבים מנשוא. מה עוד דרוש כדי שגם אנחנו נזכה להריח את התחייה ולהחזיר לעצמנו את הדמוקרטיה?
כמה מילים על תרגום לעומת גירסה עברית
השיר הובא כאן בתרגום של ישראלה אזולאי-נחום, שהוא תרגום יפה מאוד שנשאר נאמן למשמעות המקורית.
השיר המקורי זכה ללחן של מיקיס תיאודוראקיס (העליתי כאן את הביצוע הנהדר של גריגוריס בית'יקוציס), וגם לגירסה עברית שנכתבה על ידי דודו ברק בשם "אל אלוהי שמים" ובביצוע הגבעטרון. הגירסה העברית נתונה לתכתיבי חריזה ומקצב וקצת חבל לי שלא הייתה יותר הקפדה על הרעיונות שהובעו בשיר המקורי. כך או אחרת, הביצוע של הגבעטרון יפה מאוד וכדאי להכיר אותו.
