יש מקומות בעולם שבהם רואים ביום הזה בעיקר דגלים אדומים (וגם כאן כמובן, כי היוונים לעולם לא יפספסו הזדמנות למחות – נגד יוקר המחיה, נגד מחדלי הממשלה, נגד מלחמה כזו או אחרת);
ועם זאת, כאן אלה לא רק הדגלים האדומים אלא גם – ובעיקר – זרי פרחים בכל מקום: תלויים על דלתות הבתים, על עמודי תאורה, מונחים בגאווה על דשבורדים של מכוניות, לעיתים אפילו מעטרים את ראשיהן של נערות ונשים. המראה הזה תמיד מפתיע אותנו, הישראלים, כי אנחנו לא מצפים לפגוש חגיגה כזו של טבע ויופי דווקא ביום שמזוהה אצלנו עם דגלים אדומים והפגנות.
כשההר מתעורר: פריחה שמאחרת לבוא
בזמן שבישראל השדות כבר מצהיבים ופרחי הבר מפנים את מקומם לקוצים ולשלף, ביוון החגיגה בעיצומה. כאן, בייחוד בהרים הגבוהים, שיא הפריחה מתרחש ממש עכשיו – בסוף אפריל ובתחילת מאי. המדרונות מתכסים במרבדים ססגוניים, בבקרים העשב הירוק רטוב מן הטל והאוויר מתמלא בריחות של התחדשות. זהו הרגע שבו הטבע היווני נמצא בשיא אונו, והמקומיים יוצאים "לתפוס את מאי" (Piase ton Mai) – ביטוי שמשמעותו לצאת אל הטבע, לנשום את הפריחה ולקטוף את פרחי העונה.
כל האלים (כמעט) משתתפים בחגיגות הזרים של מאי (Maiatiko Stefani) ששורשיהן נטועים עמוק ביוון העתיקה.
בעת העתיקה, הזר העגול היה סמל טעון: כוח, ניצחון, קדושה, מחזוריות החיים.
בפסטיבלים קדומים כמו Anthesteria (חג הפרחים באתונה) או Thargelia (חג האביב לאפולו וארטמיס), אנשים קישטו את עצמם ואת בתיהם בענפים, פרחים ופירות ראשונים. זה היה יפה, אך בעיקר נועד לשרת תכלית קיומית: העולם החקלאי היה תלוי לחלוטין בעונות, וכל אירוע קיצון – בצורת, מזיקים, חום, קור – היה מתכון לאסון. הענפים והזרים היו סוג של מנחה, בניסיון לרתום את כוחות הטבע לטובת האדם.
הצמחים שימשו בפולחנים של כמה אלים, לאו דווקא באותם המועדים, אלא כחלק ממערכת אמונות רחבה, כאשר מכל אל היה נהוג לבקש את הבקשות הרלוונטיות לתחום השיפוט שלו:
- אפולו היה האל שאליו פנו כדי להיטהר ולהימנע ממגיפות
- ארטמיס, אחותו התאומה, הייתה אחראית על הטבע הפראי, הלידה, מעבר העונות
- דיוניסוס היה האל של צמיחה והתחדשות
- ודמטר דאגה שהיבולים יהיו טובים והקציר יהיה מוצלח.
לפי המסורת, את הזר יש לשזור מפרחי בר שנקטפו עם שחר. בתוכו תמצאו לא פעם גם שום (נגד עין הרע, כמובן!), שיבולים לפרנסה טובה, מה שמוצאים בשדה, הכל הולך.
ובמעבר חד ממסורות של העת העתיקה אל הנצרות…
הזר הזה יישאר תלוי על דלת הבית עד ל-24 ביוני, חגו של יוחנן הקדוש (אגיוס יואניס), אז הוא יישרף במדורות מסורתיות.
קשה לחשוב על עוד מקומות בעולם שבהם המעבר הזה כל כך גלוי לעין, מהמסורת הפגאנית אל הפולחן הנוצרי. זה לא מפתיע לפגוש את זה דווקא ביוון, משום שהעולם היווני היה העולם העיקרי בו הנצרות התנחלה והוטמעה בתחילת הדרך (בתקופה בה הוא כבר כונה "רומי"), כאשר היא מאמצת מוטיבים פולחניים שהיו מוכרים והופכת אותם לנוצריים.
למה דווקא יוחנן הקדוש ולמה דווקא ב-24 ביוני?
הזר של האחד במאי שייך לעולם בו מרבית החברות הן חקלאיות, וככאלה עליהן לרצות כוחות גדולים מהאדם כדי להבטיח שהיבולים יעלו יפה ושלקהילה יהיה מה לאכול. זה עולם שבו האביב הוא אמנם יפה, ועם זאת הוא נושא עימו סכנות, כי כל מה שצומח עלול להיכחד, מאותן הסיבות בדיוק שגרמו ליוונים הקדמונים לשזור את הזרים הללו: תנודות מזג האוויר, מחלות או פגיעה ביבול רגע לפני הבשלתו. בני האדם תלויים תלות מוחלטת במחזוריות הטבע והאמונות באלים התעצבו בהתאמה לכך.
ואז מגיעה הנצרות, שוזרת את עצמה לתוך המנהגים המוכרים, וכך מצליחה להכות שורש בקרב קהילות רבות במרחב היווני.
אז למה דווקא סוף יוני ולמה דווקא יוחנן?
כי בסוף יוני מתקיים רגע קיצוני בלוח השנה: יום היפוך הקיץ. זה היום שבו האור בשיאו, וממנו ואילך האור מתחיל להתמעט.
בעולם העתיק, הרגע הזה זוהה כרגע מסוכן במיוחד: עודף אור הוא סכנה ואל מול הסכנה חובה לערוך טקסי טיהור.
במסורות העתיקות, בעיתוי הזה היה נהוג להיטהר באש, אליה משליכים באופן סימבולי חפצים שונים.
בנצרות, לעומת זאת, הטהרה נעשית באמצעות הטבילה במים, בדומה ליהדות.
מי שנושא את דגל הטבילה והטהרה הוא כמובן יוחנן המטביל, שחגו נקבע ב-24 ביוני: על פי המסורת הנוצרית, הוא נולד בדיוק שישה חודשים לפני ישוע.
הנצרות עושה, גם כאן, מהלך מבריק: היא לא משנה את התאריך ולא את צורת הפולחן, אלא רק את הסיפור:
הסיפור מתחיל במאי, בעולם של פריחה, של דמטר, של תקווה ליבולים טובים;
הזר תלוי על הדלת כמו קמע, או אם תרצו, כמו הבטחה;
ואז, בסוף יוני, בלילה של מדורות, הוא נשרף.
אפשר לראות בשריפת הזר רגע כמעט פרדוקסלי: מנהג שנולד בעולם פגאני, מגיע לסיומו דווקא בתאריך עם משמעות נוצרית מובהקת.
הנצרות, במהלך התפשטותה בעולם, עשתה מאמצים גדולים לדחוק החוצה את הפולחנים הפוליתיאיסטיים. ובכל זאת, במקרים רבים היא לא באמת ביטלה את המנהגים, אלא עטפה אותם בסיפור חדש: אותם תאריכים, אותם מחזורי טבע, לעיתים אפילו אותם טקסים – רק השמות והסיפורים השתנו, והאלים הוחלפו בקדושים.
כך נוצר מצב מעניין: הנצרות ביקשה להחליף את העולם הישן, אך בפועל היא המשיכה לנוע בתוכו, והזר הזה, שתלוי על הדלת ממאי ועד סוף יוני, הוא אחת העדויות החיות והקיימות עד היום למהלך הזה.
הזר מחזיק בתוכו את מחזור החיים כולו: יצירה – קיום – דעיכה – מוות – לידה מחדש,
ואולי זו אחת הדוגמאות היפות ביותר לכך שמסורת לא נעלמת, היא רק משנה את השפה.
מה שנקטף ונשזר במאי, נשרף ביוני ומזכיר לנו כי החיים עצמם הם תנועה מתמדת של סוף והתחלה.
יום שבתון: בין הפגנות אדומות לטבע ירוק
ביוון, האחד במאי הוא יום שבתון לאומי בו חוגגים מסורות עתיקות ומודרניות ומדלגים ביניהן ללא קושי. מצד אחד, זהו חג הפועלים, יום של סולידריות חברתית עם הפגנות וצעדות שמתקיימות בכל רחבי המדינה. מצד שני, זהו יום של משפחתיות ופיקניקים בלב הטבע.
בבוקר יוצאים לטבע, שוזרים זר, אוספים פרחים; ובצהריים מצטרפים להפגנה, או לפחות מדברים על שיוויון זכויות וצדק חברתי.
קורה כאן דבר יווני מאוד: שני עולמות מתקיימים במקביל, ללא סתירה ביניהם; כאילו אותו יום מחזיק בתוכו שתי אמירות בסיסיות: האדם הוא חלק מהטבע, והאדם הוא גם יצור חברתי שדורש כבוד.
טיפ קטן ממני: אם אתם ביוון באחד במאי, אל תתעצבנו שהחנויות סגורות. הצטרפו ליוונים. צאו לשדות, קיטפו כמה פרחי בר ושזרו לכם זר קטן. הניחו אותו על הדשבורד של המכונית השכורה ותוכלו להרגיש איך פתאום, גם אתם לוקחים חלק בחגיגת האביב המתפרצת הזו.
מאחלת לכולנו מאי של פריחה, של חירות ושל המון "קפי" (שמחת חיים).
קאלו מינה! (חודש טוב!)
