האותנטי והפנטזיה שלנו
באחד הערבים בטיול, המלון שהתארחנו בו הפך לטברנה במיוחד בשבילנו. יוטה, יורגוס ויאניס, חברי ההרכב המוסיקלי המקומי, חיכו בסבלנות עד שנסיים לאכול ואז התחילה ההופעה. לא לקח הרבה זמן לצוות המלון להיכנס לרחבה ולסחוף גם אותנו לריקודים.
"זה במיוחד בשבילנו איך שהם רוקדים, או שבאמת בא להם?" שאלה אותי אחת המטיילות. ובמילים אחרות, האם זה אותנטי?
יש לנו איזו פנטזיה על יוון, כאילו בכל מקום יש טברנות עם מוסיקה ויוונים רוקדים בכיף שלהם, אנחנו רק צריכים למצוא אותן ולהרגיש התעלות של חוויה אותנטית. ומה שמפתיע את מי שפוקח עיניים ואוזניים, זה שהאותנטיות לרוב אינה תואמת את הפנטזיה הזאת שלנו: האותנטיות לעולם תימצא במקומות בהם לא ציפינו לה.
כי מהי אותנטיות, בעצם? במילים שלי: כשהמקומיים עושים משהו בשביל עצמם או בשביל אחרים, כמו שהם אוהבים, ולא מתוך צורך לממש פנטזיה של מישהו שבא מבחוץ, זוהי אותנטיות.
האם הערב שחווינו במלון היה אותנטי?
זה מלון מהודר, כמה עשרות חדרים, עיצוב מודרני, חדר אוכל גדול, נוף למפרץ איטילו בחבל מאני; צירוף המילים "ארוחת ערב במלון" מעורר אסוציאציות של ארוחת בופה עם תבשילים עייפים וסלטים מדולדלי עלים; והיוונים היחידים שנכחו באירוע היו אנשי ונשות צוות המלון וההרכב המוסיקלי. מה כבר יכול להיות אותנטי בערב כזה?
אותנטי זה, למשל, פילוקסניה
אלא שכאן נכנסת לתמונה הפילוקסניה המפורסמת של היוונים אהובי נפשי, והופכת את הקערה על פיה.
פילוקסניה, בתרגום מילולי פירושה "אהבת זרים" ובתרגום מעשי "הכנסת אורחים".
הארוחה הוכנה במיוחד עבורנו והמנות זרמו לשולחן בשפע מסחרר. בופה? הצחקתם אותם.
בעלת המלון, אישה אלגנטית בערך בת גילי, עמדה ופיקחה על הגשת המנות ומדי פעם ניגשה אלי לוודא שאני טועמת מהכל.
– הפטאטס סלאטה (סלט תפוחי אדמה) הזה, את חייבת לטעום. זו מנה טיפוסית לאזור שלנו.
– המוסחארי (עגל) הזה, אני הכנתי אותו בעצמי!
– הימיסטה (ממולאים)? את מוכרחה! גם את זה הכנתי בעצמי.
וכך הלאה, עוד מנה ועוד מנה, ואני טועמת מהכל כי היא בודקת אותי בשבע עיניים ורוצה לשמוע מה אני חושבת, היא באמת עמדה במטבח והכינה חלק נכבד מהמנות כשהיא חושבת עלינו ורוצה שנרגיש בני בית כשהיא מארחת אותנו, וכל מנה יותר טעימה מקודמתה.
זוהי פילוקסניה וזה, גבירותי ורבותי, הכי אותנטי שיש.
והריקודים? אותו הדבר בדיוק.
הריקוד זורם בדמם של היוונים והם לא זקוקים לתנאים מיוחדים כדי לרקוד. מספיקה להם מוסיקה ומשטח ישר, והם כבר יעשו את שלהם.
כשפגי, בעלת המלון, מתחילה לרקוד זיבקיקו, כל היוונים שנמצאים במקום כורעים ברך סביבה ומוחאים לה כפיים, כי כך נהוג. זו אינה הצגה: היא רוקדת להנאתה והם מפרגנים לה בשיא הטבעיות.
התופעה הזאת, שמיד עם הישמע המוסיקה יהיו כאלה שיקומו לרקוד ואליהם יצטרפו בהמשך אחרים, מפעימה אותי בכל פעם מחדש.
צירפתי כאן כמה קטעי וידאו שמדגימים איך הריקוד הוא דבק חברתי ראשון במעלה שמחבר בין כל הגילאים, ואיך הם לא עושים חשבון ולא אכפת להם מי מסתכל, פשוט קמים לרקוד: ב"פאניגירי" (חג הכפר) באחד הכפרים באוויה, על ספינה שמפליגה בין האיים הספורדיים, בעיצומן של "מלחמות הקמח" שמתרחשות תמיד בגלקסידי ב"יום שני הנקי", הלא הוא היום שאחרי הקרנבל, בחגיגות העממיות בנאפפקטוס באותו היום ממש, עם תלבושות פורמליות או בלעדיהן: כשהם רוקדים את עצמם לעצמם, אין אותנטי מזה.
יש להם לא מעט ריקודים שמתאימים לסגנונות מוסיקליים שונים, לא כולם יודעים את כל הצעדים וזה עניין די נפוץ לראות מישהו במעגל שהרגליים מתבלבלות לו. למי אכפת? מצד שני, במקרים רבים, כדי שכולם ירגישו נוח לרקוד, מסתפקים בריקודים עם הצעדים הפשוטים יחסית שגם בעלי רגליים שמאליות יוכלו לקחת בהם חלק.
הריקוד של זורבה, אותנטי או לא?
אגב ריקודים יווניים מפורסמים, הריקוד הכי מפורסם הוא אולי זה של זורבה היווני, והוא בכלל נוצר במיוחד בשביל הסרט, כי לאנתוני קווין היתה בעיה עם הרגל והיו צריכים להמציא סדרת צעדים שהוא יצליח לבצע מבלי למעוד. אז זה אותנטי או לא? אני חושבת שאתם כבר יודעים את התשובה.
בינתיים גם אצלי הרגל לא משהו – כמה נוח לי להיאחז בזה במקום להתבלבל בצעדים – ולכן כשכולם רוקדים אני מעדיפה לשיר. קצת מצחיק שיותר קל לי לזכור את מילות השירים ביוונית מאשר את צעדי הריקוד הכי פשוטים. אולי פעם, כשהרגל שלי תחזור לעצמה, אלמד את כל הצעדים ואדע לרקוד מבלי להתבלבל.
ועד אז, מאחלת לכולנו שנה של שיבות: שנזכה לראות את החטופים והחטופות חוזרים אלינו, שהמפונים יחזרו הביתה, שנשוב לרקוד ולטייל ולשמוח נטולי דאגות, שישוב השקט לגבולות והבטחון בהנהגה, כי זוהי ארצנו היחידה ואין לנו אחת אחרת.
