בחיפוש אחר המילים שיבטאו את מערבולת הרגשות שלי, נזכרתי בסיפור על עץ השקד מהמיתולוגיה היוונית, שם היה סמל לאהבה נצחית ולתקווה.
וכך מסופר במיתוס על פיליס ודמופון
פיליס הייתה נסיכה מתראקיה, ואהוב לבה דמופון יצא להילחם נגד טרויה ולא חזר במשך זמן רב. משאיבדה תקווה כי ישוב אליה, שלחה יד בנפשה ובמקום בו מתה צמח עץ שקד. דמופון חזר בסופו של דבר, חיבק את העץ באהבה גדולה וחיבוקו הוביל לכך שהעץ התכסה בפרחים מרהיבים. בעקבות הפריחה הזאת הפך העץ לסמל של אהבה נצחית ותקווה.
עד היום, כשזוג מתחתן ביוון, נהוג לחלק לאורחים שקיות קטנות שבכל אחת מהן חמישה שקדים מסוכרים.
ציפוי הסוכר מטרתו להבטיח שהזוג יידע יותר שמחה מצער, וחמשת השקדים הם סגולה לאריכות ימים, אושר, שגשוג, רווחה ופריון.
אם חושבים על זה, הבחירה בשקד אינה מפתיעה.
בשקדים, כמו בתקווה ובאהבה, יש דואליות מובנית:
השקדים הם גם מרירים וגם מתוקים.
האהבה טומנת בחובה הבטחה לאושר גדול יחד עם הפחד מכאב ושברון לב.
והתקווה, היא הרי הרגש החיובי היחיד שמופעל על ידי מצבי משבר או בתקופות של חוסר וודאות. אם אין צרות, לא צריך תקווה. אם יש צרות, לא נוכל לשרוד בלעדיה.
וכיצד ממשיכים לרדוף אחר האושר מתוך הכאב? כאן אני מגייסת לעזרתי את יהודה עמיחי
דִּיּוּק הַכְּאֵב וְטִשְׁטוּשׁ הַאֹשֶׁר
דִּיּוּק הַכְּאֵב וְטִשְׁטוּשׁ הָאֹשֶׁר. אֲנִי חוֹשֵׁב
עַל הַדִּיּוּק שֶׁבּוֹ בְּנֵי הָאָדָם מְתָאֲרִים אֶת כְּאֵבָם בְּחַדְרֵי רוֹפֵא.
אֲפִלּוּ אֵלֶּה שֶׁלֹּא לָמְדוּ קְרֹא וּכְתֹב מְדַיְּקִים:
זֶה כְּאֵב מוֹשֵׁךְ וְזֶה כְּאֵב קוֹרֵעַ, וְזֶה כְּמוֹ מְנַסֵּר
זֶה שׂוֹרֵף וְזֶה כְּאֵב חַד וְזֶה קֵהֶה. זֶה פֹּה, בְּדִיּוּק פֹּה
כֵּן. כֵּן. הָאֹשֶׁר מְטַשְׁטֵשׁ הַכֹּל. שָׁמַעְתִּי אוֹמְרִים
אַחַר לֵילוֹת אַהֲבָה וְאַחַר חֲגִיגוֹת, הָיָה נִפְלָא
הִרְגַּשְׁתִּי כְּמוֹ בַּשָּׁמַיִם. וַאֲפִלּוּ אִישׁ הֶחָלָל שֶׁרִחֵף
בֶּחָלָל קָשׁוּר לַחֲלָלִית רַק קָרָא: נִפְלָא, נֶהֱדָר, אֵין לִי מִלִּים.
טִשְׁטוּשׁ הָאֹשֶׁר וְדִיּוּק הַכְּאֵב
וַאֲנִי רוֹצֶה לְתָאֵר בְּדִיּוּק שֶׁל כְּאֵב חַד גַּם
אֶת הָאֹשֶׁר הֶעָמוּם וְאֶת הַשִּׂמְחָה. לָמַדְתִּי לְדַבֵּר אֵצֶל הַכְּאֵבִים.
(יהודה עמיחי, פתוח סגור פתוח, שוקן (1998)
והתקווה, מה יהיה איתה?
אני מדמיינת את החטופים והחטופות חוזרים הביתה.
משתקמים. חוזרים לאט לאט לחייהם.
משפחות חוזרות להיות יחד.
מדמיינת את החיילים והחיילות חוזרים בשלום הביתה.
את המפונים חוזרים לבתיהם ומקימים מחדש קהילות מופת.
חושבת על האנשים והנשים האמיצים שאומרים ועושים דברים שממלאים אותי בתקווה ובאמונה שלמה שעוד יהיה לנו טוב פה: אלון שמריז. דורון שבתאי. מורן מישל. רן הר-נבו. ערן אפרת. ערן ניסן. רינה ענתי. עינב צנגאוקר. גלי בהרב מיארה. רייצ׳ל גולדברג-פולין. ליאת אצילי. אלי אלבג. נעמה לזימי. גלעד קריב. יאיר גולן. מורן זר קצנשטיין. ג׳וש בריינר. ועוד רבים ורבות. תרגישו חופשיים להוסיף שמות בתגובות.
מרשה לעצמי לקוות שתהיה שנה טובה יותר,
ולפני הכל, שנחזיר הביתה את כל החטופים והחטופות כי זה באמת הכי דחוף ולא סובל דיחוי וצריך לקרות עכשיו, אין להם זמן לחכות שיפרחו השקדיות.
