מתחת לכל מיתוס מונחת ערימה של תפיסות מוסריות, מוסכמות ונורמות חברתיות שתפקידו של המיתוס היה להנחיל אותן לדורות הבאים. במסווה של עלילות גיבורים ואלים, בני אדם רגילים וכאלה שנועדו לגדולה, מטמיעים בנו סדרה של אמונות שאין להן כל אחיזה במציאות, ולמרות זאת, כנגד כל הסיכויים ופגעי הזמן, חלקן נשארו בתוקף עד ימינו.
מי קובע את אמות המידה של היופי?
לחתונתם המפוארת של פלס ותטיס (היא אלה, הוא בן תמותה ולימים ייוולד להם אכילס, גיבור מלחמת טרויה), מוזמנים כל האלים מלבד אריס, אלת הריב והמדון. על גופתי, אומרת תטיס, אני לא מוכנה לראות את הקלאפטע הזאת אצלי בחתונה. אריס כמובן מגלה שחוגגים בלעדיה, וכמו תמיד במיתולוגיה – יש לה דרך יצירתית במיוחד לנקום. היא מתגנבת אל גן האירועים "על האולימפוס" ומשליכה אל מרכז הרחבה תפוח מוזהב, עליו כתובות רק שתי מילים: "ליפה מכולן". שלוש אלות – אתנה, הרה ואפרודיטה – מתחילות מיד להתקוטט על התואר. הן כמובן אינן מסוגלות להכריע בויכוח בעצמן, ומסכימות לקרוא לשופט. גבר. כי מה פתאום שאישה תקבע אמות מידה של יופי נשי?
השופט הנבחר הוא פאריס, בנו של מלך טרויה. כל אחת מהאלות מבטיחה לו את הדבר שבכוחה לתת: הרה מציעה מלכות נצח, אתנה מציעה נצחונות בכל המלחמות ואפרודיטה מבטיחה לו אהבה. של אישה ספציפית. זו שידועה כיפה מכל הנשים על פני האדמה. הלנה, אשת מנלאוס מלך ספרטה. ייתכן שיש כאלה שמפריעה להם העובדה שהלנה היא אישה נשואה, אבל לא נראה שלמישהו אכפת שאפרודיטה בעצם סוחרת בנשים ומחפיצה אותן.
הלנה הופכת בידי אפרודיטה לפרס חומרי, ובכך ניטלת ממנה אנושיותה. בהמשך, כשמלחמת טרויה תפרוץ לאחר שהלנה תברח עם פאריס מספרטה לטרויה, אפרודיטה תמשיך להתייחס להלנה כאל חפץ, ותעשה הכל כדי שהלנה תמשיך לענג את פאריס, גם כשזו כבר מבינה שפאריס אינו הגבר בו חשבה שהתאהבה ושאולי כדאי שתחזור כבר הביתה, למנלאוס שלה. באיליאדה, בה קולה של הלנה כמעט שאינו נשמע, יש איזכור אחד לניסיון שלה להתקומם כנגד האלה שהרסה את חייה:
׳הוֹי אַכְזְרִיָּה, שַׁלָּמָה תִשְׁתּוֹקְקִי שׁוּב לְפַתּוֹתֵנִי?
שָׁמָּה לֹא אֵלֵךְ לְעוֹלָם, כִּי חֶרְפָּה הִיא לִי וּכְלִמָּה
לְהוֹסִיף הַצִּיעַ מִטָּתוֹ;…
עָנְתָה־לָהּ אַפְרוֹדִיטָה הַנִּפְלֵאת בָּאֵלוֹת בְּקָצֶף:
׳אַל־תַּקְנִיטִינִי, חֲצוּפָה, פֶּן־אָשִׁיב מִמֵּךְ פָּנַי בְּאַפִּי,
וְנֶהְפַּךְ לִבִּי, וּשְׂנֵאתִיךְ מְאֹד תַּחַת אֲשֶׁר אֲהַבְתִּיךְ
וְאֵיבַת עַד וּמַשְׂטֵמָה אַצִּיתָה בְלֵב שְׁנֵי הַגּוֹיִים,
בְּלֵב הַדַּנָּאִים וְהַטְּרוֹיִים, וְתֵרְדִי בְקָלוֹן שְׁאוֹלָה׳.
כָּכָה הִגִּידָה; וַתֶּחֱרַד הֶלֶּנָּה בַת־זֵאוּס הַנָּאוָה,
מַחֲשָׁה הָלְכָה וַתִּתְכַּס בַּצָּעִיף הַלָּבָן הַמַּכְסִיף,
כְּמוּסָה מֵעֵינֵי בְּנוֹת טְרוֹיָה; וְהָאֵלָה הוֹלֶכֶת לְפָנֶיהָ.
(איליאדה, הומרוס, תרגום שאול טשרניחובסקי)
הלנה היא הארכיטיפ המיתי של האישה היפה. יופייה מטריף את דעתם של הגברים, מוביל למלחמה הנוראה מכולן ולמותם של רבבות בני אדם.
בסיפור הזה יש קיבוע של שלוש תפיסות מטרידות: הראשונה – המבט הגברי, שקובע איך אנחנו רואות את עצמנו, וקובע עבורנו מי יפה יותר ומי פחות. השניה – החפצת נשים. והשלישית – היסוד להאמין שנשים נועדו לריב זו עם זו ושלעולם אינן תומכות זו בזו. שלוש התפיסות הללו היו מאוד נוחות לממסד הפטריארכלי של העת העתיקה, והגיע הזמן שנשתחרר גם מהן.
אגב, רות נצר, הפסיכולוגית חוקרת המיתולוגיות, טוענת כי התופעה לפיה יש נשים פמיניסטיות או לסביות החדלות להקפיד על הופעה נשית ומטשטשות סממני יופי ונשיות, נובעת ככל הנראה ממרד נגד המבט הגברי, הממוקד ביופייה של האישה.
אפרודיטה עצמה היא קורבן להחפצה בגלל יופיה
אפרודיטה היתה אלה נחשקת מאוד, היא ידעה מאהבים רבים והמוסר המיני שלה היה דומה מאוד לזה של האלים הגברים. היא היתה הפאם פאטאל, ניגוד מוחלט לאתנה, הבתולה החכמה, ולדמטר, האם הטובה, ומדמותה נולדו דמויות של נשים פתייניות, מלאות תשוקה ומסוכנות. אם לחזור לפחד של גברים בהיסטוריה מפני התשוקה הנשית, עליה כתבתי כאן, אפרודיטה היא המייצגת הבכירה ביותר של הפחד הזה במיתולוגיה היוונית.
היא אולצה להינשא להפייסטוס, האל הכי מכוער במיתולוגיה, ולא חשה מחוייבת לשמור לו אמונים. היוונים הקדמונים גומלים לה על כך בהשפלה שאף גבר לא נאלץ לספוג.
בקצרה, הפייסטוס היה בנם של זאוס ושל הרה, והיה בן האלמוות היחיד שהיה גם מכוער וגם פיסח. אימו הורתו הפכה אותו לכזה: היא כל כך התביישה בתינוק המכוער שנולד לה, שהשליכה אותו מהאולימפוס בתקווה שימצא את מותו. לצערה, רק רגליו נשברו אך הוא נשאר בחיים. הוא גודל על ידי משפחה של מומחים לנפחות, שלימדו אותו להיות נפח אומן.
זאוס, האב שידע היכן בנו נמצא, הגיע יום אחד לבקר את הפייסטוס, התרשם מאוד מעבודתו והזמין אותו להעביר את הנפחייה שלו אל האולימפוס. הפייסטוס, שכל השנים בהן היה נטוש לגורלו הכינו אותו לשעת הכושר לנקום, בנה כיסאות מלכות לזאוס ולאחיו האדס ופוסידון, ועוד כיסא אחד, יפה ומרהיב מכל האחרים, עבור אמו הרה.
כשהרה התיישבה, אחוזת התרגשות, בכיסאה המפואר, התרומם הכיסא לפתע באוויר. שלשלאות זהב עבות וחזקות כבלו אליו את האלה, שהיתה מבוהלת ודרשה מבנה שיוריד אותה בחזרה אל הקרקע. הפייסטוס סירב. את צריכה ללמוד לקח, אמר לה. לא מפקירים תינוק. הרה מגבירה את צווחותיה, הפייסטוס עומד בסירובו, וכל האלים מתחננים בפניו שישחרר אותה כבר. המסר הובן, הם אומרים לו. כשהוא מתמיד בהתעקשותו, הם מציעים לו לבחור כל דבר שירצה בתמורה לשחרורה, והוא מכריז כי רק אם יינשא לאפרודיטה, ויקבל מקום באולימפוס כאחד מ-12 האלים האולימפיים, יעשה זאת.
אפרודיטה, אלת היופי והאהבה, אולצה על ידי האלים להינשא להפייסטוס, למרות שהייתה מאוהבת באחיו, אל המלחמה יפה התואר ארס. תחנוניה לא עזרו לה והיא החליטה שסיפור האהבה עם ארס יימשך גם לאחר נישואיה. כשהפייסטוס מגלה שהשניים ממשיכים להתראות, הוא יוצר עבורם מלכודת רשת שכולאת אותם עירומים, וקורא לכל אלי האולימפוס לחזות בזוג המושפל. בציור של אלכסנדר שארל גילמו, היא היחידה שמוצגת עירומה, בעוד שארס לבוש במדי הקרב שלו. היא אלה, ועליה להיענש על הסטייה מתו התקן המותר לאלות. לא כל מה שמותר לאלים הגברים מותר גם לה.
אפרודיטה – היפה, הפתיינית, מלאת התשוקה, זו שסרסרה בהלנה כדי לזכות בתואר "היפה מכולן", שנשים הפכו לזונות כדי לשרת את הפולחן שלה, אפרודיטה מחרחרת המלחמה, היא בעצמה קורבן של הפטריארכיה.
הומרוס, באודיסיאה, נותן ביטוי לתסכול של הנשים מהמוסר הכפול של הגברים, בדברים שהוא שם בפיה של הנימפה קליסטו, כשהיא נדרשת על ידי האלים לשלח את אודיסאוס לדרכו ולאפשר לו לחזור לאיתקה (שיר חמישי, שורות 118-132, תרגום אהרן שבתאי):
"אֵלִים אַכְזָרִיִּים, אֵין כְּמוֹכֶם עוֹד צָרֵי עַיִן,
מַכְעִיס אֶתְכֶם כְּשֶׁאֵלוֹת שׁוֹכְבוֹת בְּגָלוּי
עִם אֲנָשִׁים, וְאַחַת לוֹקַחַת לָהּ גֶּבֶר לְבַעַל.
אֵאוֹס וְרֻדַּת הָאֶצְבָּעוֹת בָּחֲרָה בְּאוֹרְיוֹן,
וְאַתֶּם הַמְּבֹרָכִים לֹא נַחְתֶּם עַד שֶׁאַרְטֶמִיס
הַטְּהוֹרָה שֶׁכִּסְּאָהּ מִזָּהָב יָרְתָה אֶת חִצֶּיהָ
הָעֲנֻגִּים וְהָרְגָה אוֹתוֹ בָּאִי אוֹרְטִיגִיָה.
וּכְשֶׁדֵּמֵטֵר יְפַת הַשֵּׂעָר נִכְנַעַת לַיֵּצֶר,
הִתְמַסְּרָה בְּאַהֲבָה וְשָׁכְבָה עִם אִיאַסִיוֹן
בְּשָׂדֶה שֶׁנֶּחֱרַשׁ שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים, מִיָּד זֶאוּס
יָדַע זֹאת, וַהֲרָגוֹ בִּבְרָקוֹ הָאָפוּף אוֹר.
וְהִנֵּה כָּעֵת אַתֶּם כּוֹעֲסִים עַל שֶׁחַי אִתִּי גֶּבֶר,
אִישׁ שֶׁהִצַּלְתִּי, שֶׁנִּסְחַף עַל קוֹרַת הַקֹּעַר
לְבַד, לְאַחַר שֶׁזֵּאוּס בְּבָרָק יוֹקֵד בִּקֵּעַ
אֶת סְפִינָתוֹ בְּאֶמְצַע הַיָּם הַכֵּהֶה כַּיַּיִן".
מיתוס האישה המסרסת או המסורסת
על פי הגירסה המקובלת, בראשית היה הכאוס, ממנו נוצרו האדמה – גאיה, וכוח החיים והתשוקה – ארוס. גאיה הולידה את אוראנוס (השמיים), ואז הזדווגה איתו ונולדו להם המון צאצאים, אבל אוראנוס התבייש בהם והחביא אותם. גאיה ביקשה מאחד מבניהם, קרונוס, שיעזור לה להתנקם באוראנוס. בעזרת חרמש שיצרה מאבן חלמיש, קרונוס תקף את אוראנוס בעת שהזדווג עם גאיה, וסירס אותו.
אוראנוס הפגוע נרתע מגאיה, וכך נוצר הרווח בין השמים לארץ. איבר מינו נפל אל הים מגובה רב, הים סער, הגלים קצפו ומזרעו השפוך של אוראנוס, המעורבב עם הקצף, נולדה אפרודיטה, אלת היופי והאהבה.
הסיפור על לידת אפרודיטה מהקצף של האיבר המסורס הוא וריאציה על המיתוס על אודות האישה שנבראת מאיבר של אדם (הצלע), ומלמד על היותה פרי סירוס הגבר. גם פרויד סבר כי האישה נחווית בעיני גברים ובעיני עצמה כמסורסת.
ארוס ואפרודיטה
ארוטיקה היא חלק בלתי נפרד מהאהבה, וארוס, שממנו נגזר שמה, הוא בלתי נפרד מאפרודיטה. כשאנחנו הולכים לעץ המשפחה של האלים ומנסים להבין מיהו ארוס, נקבל תשובה מבלבלת: בגירסאות מוקדמות של המיתולוגיה הוא היה בנו של כאוס, אותו כאוס שמתוכו נברא העולם, מה שהופך אותו לאחיה של גאיה או אולי אפילו לבן זוגה.
הוא ייצג את היצר ואת היצירה, תאוות החיים הבלתי נשלטת, זה שמפגיש בין ישויות, מכונן יחסי מלחמה ואהבה ומגדיר את התשוקה. במיתוסים מאוחרים יותר הוא מתואר כבנה של אפרודיטה (זוכרים שהיתה להקה כזאת, עם דמיס רוסוס וואנגליס?), ילד אהבה שנוצר בעקבות אהבתה לאל המלחמה ארס (והרי לכם, אהבה ומלחמה).
במיתוס של ארוס ופסיכה – ארוס אוסר על פסיכה לראות את פניו, אך מרוב אהבה היא כושלת ולא עומדת בפיתוי. כשהיא רואה את פניו, בניגוד לאיסור המפורש, הוא נוטש אותה. היא תצטרך לעבור תלאות ולעמוד במשימות רבות כדי לזכות בו בחזרה, משימות אותן תטיל עליה חמותה הקנאית, אפרודיטה, אימו של ארוס, שאף אחת אינה מספיקה טובה בעיניה עבור בנה.
ארוס הוא היצר ופסיכה היא הנפש, המיתוס שלהם הוא מיתוס מכונן על אהבת הגוף ואהבת הנפש, ומסתבר שאמהות פולניות היו כבר במיתולוגיה, בתחפושת של אלות.
זנות מקודשת
על הזנות המקודשת כתבתי כבר בפוסט על המונוגמיה, ולא אחזור עליה כאן, רק אזכיר שהאתר המרכזי בו הפולחן היה מקובל היה מקדש אפרודיטה בקורינתוס.
עוד על מעללי אפרודיטה, זאוס, ארוס, הפייסטוס והאחרים, תוכלו לשמוע בהרצאה שלי "תולדות הארוטיקה – או – ארוטיקה היא עניין של פוליטיקה". מוזמנים ומוזמנות!
בתמונות:
אפרודיטה מציגה את הלנה בפני פאריס, גאווין המילטון, סביב 1770.
ארוס, פאן ואפרודיטה – אמן לא ידוע, ככל הנראה מאה 1 לפנה"ס.
ונוס ומרס (אפרודיטה וארס) מופתעים על ידי וולקן (הפייסטוס), אלכסנדר שארל גולימו, 1827.
