חוטים מקשרים בין נצרת לסלוניקי

מה הבאתי על עצמי, אני תוהה רגע אחרי שביקשתי מאורנה, נהגת המונית הקבועה שמסיעה אותי לנתב"ג ובחזרה, לנסוע דרך כביש 6. הטיסה חזרה מהטיול לסלוניקי נחתה באיחור, השעה כבר שעת פקקים, ואני חייבת למהר, גם ככה, כשאגיע הביתה לא יהיה לי רגע אפילו לפרוק את המזוודה, אצטרך לקחת אותה כמו שהיא לטיול בנצרת. מזל שאני חוזרת מלאת אנרגיה, ככה זה בטיולי הנשים, והפעם הקבוצה התעלתה על עצמה, ומזל שאת הטיול לנצרת אני לא מדריכה, כי מי שארגנה אותו היא סיגל יושע ואני יודעת שכל מה שעלי לעשות הוא להתמסר לתוכניות שלה, בדיוק כפי שאני מצפה מהמטיילות שלי שיתמסרו לתוכניות שלי ושייהנו מהרגע, מבלי להיות מוטרדות מה צפוי לקרות ברגע הבא. שזה, כפי שכל חברותי למלכת המדבר יודעות, בדיוק מה שסיגל לימדה את כולנו.

שני הטיולים – זה שהדרכתי בסלוניקי וזה שהשתתפתי בו כמטיילת בנצרת – מנהלים ביניהם דיאלוג בתוך הראש שלי. אנחנו מתארחים ב"בית מישל" הנפלא בעיר העתיקה, ואני נזכרת במלון האהוב עלי בסלוניקי, קראוון. שניהם מהווים מפלט של אירוח ביתי בלב העיר.

בבוקר, בבית קפה מוצל בכיכר המעיין, ממתינים לנו מעוז ינון וחולוד אבו אחמד, והם מובילים אותנו בין סמטאות העיר, בסיור שמתערבבים בו יופי והזנחה, כאב גדול ואופטימיות זהירה.

בשעות ספורות של סיור, מעוז וחולוד בוחרים להניח לכל האתרים ההיסטוריים שהפכו את נצרת למה שהיא, ולוקחים אותנו לפגוש את האנשים שחיים בה. אני מוקסמת מהרגע הראשון, ונזכרת בשיר "תיירים", בו יהודה עמיחי כתב את השורה האלמותית "הגאולה תבוא רק אם יגידו להם: אתם רואים שם את הקשת מן התקופה הרומית? לא חשוב: אבל לידה, קצת שמאלה ולמטה ממנה, יושב אדם שקנה פירות וירקות לביתו".

בטיול לסלוניקי, בו יש לנו שלושה ימים תמימים בעיר עצמה ויום נוסף בהרים, הזמן מאפשר לי לשלב בין אתרים היסטוריים חשובים לבין מפגשים עם יזמים ויזמיות מקומיים. בפתיחת הטיול, בנקודה הגבוהה ביותר בעיר, אני נוהגת לקרוא את השיר של עמיחי, להזכיר לעצמנו שבסופו של דבר, אנחנו מטיילות ומטיילים כאן בין אנשים חיים, והם יותר חשובים מכל האבנים שמזכירות לנו את העבר.

ההיסטוריה של סלוניקי רוויה כאב, אימה וצער, ואני מספרת אותה מכמה נקודות מבט, כי בוער בי הרצון לאפשר למטיילים ולמטיילות שלי להתבונן במציאות מורכבת שלא מתוך שיפוט, אלא מתוך הבנת נקודת המבט של האחר, גם כאשר אין הסכמה לגבי האמת. ומהי בכלל האמת? והנה, חולוד מדברת על הצורך שבער בה להיות אקטיביסטית, ליזום טיולים חברתיים בנצרת להציג לישראלים את נקודת המבט הפלסטינית, כי לא חייבים להסכים על הכל אבל נגזר עלינו לחיות יחד על האדמה הזאת, ולעולם לא נוכל לקיים פה חיים משותפים מבלי להבין את הכאב של הצד השני. יש בינינו פערים, אין לי ספק בכך, אבל כשאני שומעת איך פונתה מדירתה בצפת, בעת לימודיה במכללה, רק משום שרב יהודי פסק שאסור להשכיר דירות לערבים, אני מתביישת; וכשהיא מספרת איך הפכה לאקטיביסטית למרות האיסור של אביה, כי הבינה שאין לה ברירה, אני מתאהבת בה; ואז, כשהיא מצביעה על גראפיטי פמיניסטי שהמסר שלו הוא "יש לך מקום", ואומרת שאסור להפריד בין המאבקים, כי אין מאבק לשיוויון ללא מאבק לזכויות הנשים, אני אוהבת אותה אפילו יותר.

בכל מקום בו אני מדריכה, וכמובן גם בטיול האחרון לסלוניקי, אני בוחרת לשלב בהדרכה סיפורים שמעוררים שיחה על מקומן של הנשים בחברה ועל משמעות השיוויון בעיני. מהאלות במיתולוגיה, דרך גיבורות המחזות היווניים ועד לסקרינה בובולינה ומלינה מרקורי – לא חסרות דמויות מפתח שחוללו שינוי, תוך שנאלצו להיאבק על מקומן. זה פותח פתח לדיונים מרתקים, ותמיד מגיע הרגע בו אני אומרת, אם זה לא היה ברור עד עכשיו, אני פמיניסטית ללא סייגים ואני לא צריכה להתנצל על זה, כי פמיניזם בשבילי הוא האמונה המוחלטת בכך שחברה שמאפשרת ייצוג שווה בעבודה, בפוליטיקה, בכל מקום, ושכר שיוויוני לנשים, היא חברה בריאה יותר שמיטיבה עם כל בניה ובנותיה.

בעיר העתיקה של נצרת יש דלתות סגורות רבות, תוצאה של משברים כלכליים שמתערבבים עם מצב פוליטי ועם מלחמות, ואנחנו פוגשים יזמים ויזמיות שמתעקשים, כנגד כל הסיכויים, לפתוח אותן כדי ליצור מרחב בו ייפגשו המקומיים מהעיר, המקומיים מהארץ והאורחים מחו"ל.

ביוון לא היה מצב חירום כבר כמעט 50 שנה, מאז שהדיקטטורה הצבאית הסתיימה והדמוקרטיה חזרה, אבל המשבר הכלכלי הממושך גם לסגירת בתי עסק רבים, וגם בסלוניקי אנחנו פוגשים יזמים ויזמיות שנלחמים כדי לפתוח את הדלתות ולהשאיר אותן פתוחות.

המפגשים מרתקים, משני צידי הים התיכון, והחוויות שהם מזמנים הן עמוקות, מרגשות וגם מאוד מאוד טעימות. כי בסוף, אוכל הוא אחד המתווכים הטובים ביותר בין הלבבות. ובשתי הערים יש סצינה קולינרית מרתקת, שמצדיקה ביקורים חוזרים.

אי אפשר כמובן להשוות בין שתי הערים. האחת עיר קטנה ומוחלשת במזרח התיכון, השניה עיר גדולה מאוד, למעלה ממיליון תושבים, העיר השנייה בגודלה ביוון, צומת כלכלי, תרבותי ומסחרי מרכזי מאוד.

אבל הקטנה הזו היא שלנו, והגאולה תבוא רק אם נדע להכיל את הכאב של האחר, ורק אם נפתח את לבנו לסיפורים של כאן ועכשיו, רק אם נבחין באנשים ובנשים שקנו ירקות ופירות לביתם.