הכירו את לסקרינה בובולינה, הגיבורה המפורסמת ביותר של מלחמת העצמאות היוונית.
היא נולדה לפני 250 שנה, בכלא בקונסטנטינופול, שם נכלא אביה בשל חלקו ב"מרד אורלוב" נגד הטורקים.
לא ברור אם ממש נולדה בכלא או שאימה נכנסה להריון בעת שביקרה את אביה, מה שבטוח הוא שזמן קצר לאחר לידתה, מת אביה באותו הכלא בדיוק, ואימה חזרה יחד איתה לאי הידרה, ממנו באה משפחתה המכובדת.
הילדה לסקרינה אהבה לצאת לים ולהקשיב לסיפורי הרפתקאות על יורדי ים ועל פיראטים.
אחרי שאימה נישאה מחדש ועברה לאי השכן ספצס, הילדה הפכה לנערה, שגדלה בין אחיה למחצה משני הצדדים.
נהגו לספר עליה שהיתה מפקדת על אחיה הקטנים, שסרו למרותה בשמחה משום שהיתה משכילה, כריזמטית ונועזת. לא משהו שהייתם מצפים מאישה יווניה במאה ה-18.
כשבגרה ונישאה, היה נדמה כי סיפורי ההרפתקאות של ילדותה ממשיכים לרדוף אותה.
שני בעליה היו יורדי ים, קפטנים ובעלי ספינות אמידים, ושניהם נהרגו בקרבות נגד פיראטים מאלג'יר.
בגיל ארבעים הייתה לסקרינה אלמנה בפעם השנייה, מטופלת בשבעה ילדים.
היא לא תכננה לאפשר לגורלה לנהל אותה, נהפוכו. באמצעות ההון ההתחלתי שירשה מבעליה, יסדה אימפריית צי סוחר ומהר מאוד הכפילה ושילשה את הונה. זה לא היה קשה באותם ימים: מלחמות נפוליאון הביאו להטלת מגבלות על סחר בין מדינות סביב הים השחור והים התיכון, וסוחרים יוונים שאפתניים, כמו בובולינה, שהיו מוכנים להסתכן בהברחות, הרוויחו סכומי עתק. למעשה, הם התעשרו כל כך שהם התחילו להחביא את הזהב שלהם, כדי שהצלחתם המסחררת לא תיראה לעין.
כשנדמה היה לה שעלתה על הגל והיא כבר יכולה להבטיח את עתידם של ילדיה, הסתבר לה שהעות'מאנים החליטו לשים יד על הונה העצום. ביום בהיר אחד, הם הודיעו לה שהם מחרימים את רכושה ומלאימים את הצי שלה.
בובולינה, שלא התכוונה ליפול קורבן לנסיבות, נסעה לרוסיה לבקש את הגנת הצאר. השגריר סטרוגנוב, שהעריך את תרומת בעלה ואביה לאימפריה הרוסית, שלח אותה למקום מוגן בחצי האי קרים. היא פגשה שם את נקשידיל, אימו של הסולטן מהמוט השני, שהתרשמה ממנה עמוקות ושכנעה את בנה לוותר על דרישותיו מבובולינה ולאפשר לה לחזור לביתה בספצס. לסקרינה הבטיחה לה שתמיד תעשה ככל יכולתה להגן על נשים טורקיות על אדמת יוון.
לסקרינה לא נבהלת
אפילו ההרפתקה הזאת לא גרמה לה לשקול לעצור את ההתנגדות לעות'מאנים, והיא הצטרפה ל"פיליקי אטאריה", ארגון חשאי שפעל למען עצמאות יוון. היא לקחה חלק בהתארגנות החשאית, ותחת הכיסוי של בניית אוניות סוחר, השקיעה הון בבניית אוניות מלחמה שישמשו את המרד היווני.
היא סיפקה נשק למורדים לקראת המרד המתקרב, גייסה לוחמים מספצס ושיחדה את מי שהיה צריך כדי לשכנע שהאוניה הענקית שהיא בונה מיועדת לשמש בצי הסוחר שלה. את האוניה, שהיתה כמובן ספינת מלחמה גדולה, הגדולה ביותר ששימשה את היוונים במרד, ציידה ב-18 תותחים שגם אותם הבריחה מספצס, והעניקה לה את השם היווני המחייב "אגממנון".
ב-1821, ימים ספורים לפני פרוץ המרד הרשמי, היא הניפה דגל מהפכה בעיצובה מעל האגממנון, והפכה למנהיגת הכוח הימי הראשון שהכריז על יוון כעצמאית. היא עצמה השתתפה במספר קרבות נגד העות'מאנים, כשפיקדה על ספינותיה במצור הימי הממושך על נאפפליו, וכן במצור על פילוס ועל מונמבסיה.
היא נחשבה כשוות ערך למנהיגי המרד הגברים, השתתפה בכל הדיונים הצבאיים והתכנונים האסטרטגיים, התיידדה עם תיאודורוס קולוקוטרוניס, מהמנהיגים הנועזים והמוערכים ביותר של המרד ואף כרתה עימו ברית: בנו פאנוס נשא לאישה את בתה אלני.
הברית הזאת תעלה לה בהמשך ביוקר, כי מסתבר שאת המרד היווני איפיינו לא רק אומץ, נחישות ועמידות, אלא גם פוליטיקות קטנות ומלחמות בין המורדים לבין עצמם. עוד בטרם הסתיימה מלחמת העצמאות, פרצה מלחמת אזרחים בין שני מחנות של המורדים. קולוקוטרוניס נכלא במצודה בנאפפליו, ולסקרינה נשלחה לגלות בביתה באי ספצס, בגלל קשרי המשפחה שלה עימו. היא חשה אכזבה רבה מההנהגה היוונית, שנהגה בה כך לאחר שהוציאה את מרבית הונה על מימון המרד היווני, ולאחר שאיבדה את בנה יאניס בקרב על העיר ארגוס.
אבל לא אישה כלסקרינה תתן לאכזבה ולאגו למנוע ממנה לקחת חלק פעיל בלחימה, כשלזירה נכנס כוח חדש שאיים על היוונים. איבראהים פאשה, בנו של שליט מצרים מוחמד עלי, הגיע עם הצי שלו לתת כתף לעות'מאנים, ובובולינה שכחה את משקעי העבר, וגייסה את הצי שלה להילחם בפולש החדש.
היא הוכיחה שיש לה מילה, כשהעיר טריפוליס נכבשה סופית בידי היוונים, ואלה התחילו לטבוח באוכלוסיה המקומית. כשזה קרה, היא מיהרה להרמון של הפאשה המקומי, כשהיא מונעת בגופה פגיעה של המורדים בנשות ההרמון, בדיוק כפי שהבטיחה לנקשידיל, אימו של הסולטן, שתעשה.
היא מתה בדיוק היום לפני 196 שנים, בטרגדיה מוזרה שלא ניתן היה לנבא על פי תולדות חייה.
אחד מבניה ברח עם בת למשפחה מקומית. אביה של הנערה הגיע עם כמה מבני משפחתו להתעמת עם משפחתה של לסקרינה, והיא יצאה אל המרפסת כדי לדבר איתם. דמיינו אותה, עומדת שם על המרפסת במלוא הדרה ומדברת אליהם מגבוה. אומרים שהרוחות התלהטו, רובים נשלפו, יריות נורו והיא צנחה ומתה כאשר כדור פגע בראשה.
היא לא זכתה לראות את יוון מקבלת הכרה כרפובליקה עצמאית, אך היוונים לא שכחו את תרומתה והיא הפכה לאישה הגיבורה הראשונה של הרפובליקה היוונית החדשה. לאחר מותה, הוענק לה התואר "אדמירלית" בצי של האימפריה הרוסית, כהכרה בגבורתה ובתרומתה למרד היווני, מה שהפך אותה לאישה הראשונה בהיסטוריה שנושאת את התואר הזה. צאצאיה המשיכו להיות קצינים ימיים, והם חיים עד היום בספצס. ביתה הפך למוזיאון וברחבי יוון נקראו רחובות על שמה.
אולי המורשת הגדולה ביותר שלה הייתה ההשראה שהיא נתנה למדינה החדשה. הסיפור של האישה שנולדה בשלשלאות, נאבקה כל חייה לנתץ מוסכמות ומגבלות ולעולם לא נכנעה לגורלה, ממשיך להצית את דמיונם של יוונים רבים, עד היום.
