אז מה הסיפור של איחוד האמירויות?
הסיפור הוא, לפני הכל… סיפור!
ואיזה סיפור!
בעיצומו של טיול נוסף באמירויות, אני לא מפסיקה להתפעל מהאופן שבו האמירתים מסמנים לעצמם מטרות גדולות ומספרים לעולם את הסיפור שיאפשר להם לממש אותן. ואיזה סטוריטלרים אדירים הם, בחיי!
המגדלים הכי גבוהים והכי נוצצים? הם רק המעטפת הנוצצת של הסיפור.
המסגרת של דובאי? פשוט, סיפור מסגרת.
האקספו? האקספוזיציה, הפתיח שגורם לעולם להפנות את מבטו לעבר אותה מדינה קטנה ונידחת במזרח התיכון, על שפת המפרץ הערבי.
הסיפור האמיתי שוכן ברובד עמוק יותר, והוא ממחיש את ההכרה העמוקה של שליטי האמירויות בכך ששדה הפעולה החשוב ביותר הוא שדה התודעה.
הסיפור נועד לשרת מטרה גדולה
לפני הכל, הם יודעים לאן הם רוצים להגיע ומה המטרות שלהם: רווחה כלכלית ובטחון, עכשיו ובדורות הבאים. כוח כלכלי שאין להתעלם ממנו, מקום אטרקטיבי לעסקים חובקי עולם, גשר בין מזרח למערב.
כדי להשיג את אלה, על הכלכלה להיות צומחת, משגשגת, ובמקום להיות תלויה בנפט, עליה להיות מבוססת על חדשנות, פיננסים, לוגיסטיקה, תעשיות עתירות ידע ועוד.
אם כן, האתגר הוא לגרום לאנשי עסקים מכל העולם להאמין שאיחוד האמירויות הוא מקום טוב לעשות בו עסקים: "אנחנו לא סתם ערבים שהתעשרו מנפט, לנו יש הרבה יותר מה להציע".
תשתיות יש, אזורי סחר חופשי יש, מינימום בירוקרטיה ותנאים טובים לפתיחת עסקים על ידי אנשים מכל העולם – יש ויש, וכמובן עידוד סטרטאפים מכל התחומים – אבל אלה אינם מספיקים, נדרש גם משהו מעבר לזה והמשהו הזה הוא הסיפור, ואת הסיפור הזה הם מספרים במילים, במעשים, בבניינים, בבריתות ובהסכמים.
הם מספרים על המסע הארוך שעברו עד שהגיעו לכאן
קחו למשל ציטוט של השייח מוחמד בן ראשד אל מכתום, שליט דובאי, ראש ממשלת איחוד האמירויות הערביות:
"דובאי לא נולדה בטעות או כתוצאה מצירוף מקרים. דובאי היא תוצאה של מסע ארוך שהחל לפני 185 שנים. דובאי היא תוצר של דרך ארוכה שכללה מאבק ומאמץ להתגבר על מכשולים וסכנות שארבו לה בדרך ואיימו על קיומה. אני מאמין שדובאי היא הפנינה של העולם ולעולם תישאר כך".
במשפט אחד הוא נותן הרבה כבוד לעבר, מתגאה בהווה ומצייר את העתיד.
ומה עוד יש במשפט הזה?
דרך ארוכה.
מאבק.
מאמץ להתגבר על מכשולים וסכנות.
ולבסוף – הגשמת הייעוד – "הפנינה של העולם" (השימוש בביטוי אינו מקרי. הוא חולק כבוד לאבות אבותיו שהתפרנסו משליית פנינים, לפני שהנפט התגלה באזור).
האין זה תיאור קלאסי של "מסע הגיבור", המודל של ג'וזף קמפבל לכל המיתוסים והסיפורים הגדולים ביותר שסופרו מאז ומעולם?
ואיך קוראים לספר שבו הוא מספר על חייו ופורש את חזונו העתידני?
בשיא הפשטות, My Story.
אגב, הוא חזק מאוד במילים, השייח מוחמד. במקומות רבים ברחבי דובאי יש ציטוטים שלו, משפטי השראה שנועדו לסמן את הדרך ואת הכיוון לבני עמו וגם לאלה שעושים איתם עסקים.
חזק במילים, חזק בבניינים, חזק בבנייני מילים.
מוזיאון העתיד, שנפתח לפני כחודש בדובאי, הוא התוספת האחרונה לסיפור, והחידוש הראשון בו הוא בכך שהוא אינו מתעד את מה שהיה אלא שואף לעצב את מה שיהיה. מתוך האתר הרשמי:
"בקרו במוזיאון שעושה היסטוריה במקום לתעד אותה – מקום שבו במקום ללמוד על העבר, אתם תעזרו לעצב את העתיד".
בניגוד להרבה מדינות – בעולם בכלל ובמרחב הערבי בפרט – שחיות בעבר ורוצות להחיות אותו, לאמירתים יש אמנם הרבה כבוד להיסטוריה ולמסורת אבל הם כבר חושבים הרחק קדימה, על העתיד, והם רוצים שכל העולם יעריך אותם בזכות זה.
החידוש השני הוא שאין צורך להיכנס למוזיאון כדי להבין מה הוא מייצג. זה מתחיל בצורתו העתידנית, מעין טבעת אליפטית מנופחת דמוית עין, וממשיך במילים המעטרות אותו מהמסד עד הטפחות.
על לוחות הנירוסטה המצפים אותו, באותיות קליגרפיה ערבית של קידוש לבנה, כתובים שלושה ציטוטים של אל מכתום:
"אולי לא נחיה מאות שנים, אבל תוצרי היצירתיות שלנו יכולים להשאיר מורשת לאחר שניעלם"
"העתיד שייך למי שיכול לדמיין אותו, לעצב אותו ולבצע אותו. זה לא משהו שאתה מחכה לו, אלא יוצר אותו"
"חדשנות היא לא מותרות אינטלקטואליות. זה הסוד מאחורי האבולוציה וההתחדשות של אומות ועמים".
בתוך המוזיאון, ניתן מקום של כבוד ליוזמת החלל האמירתית שכבר יצאה לדרך ומתיימרת ליישב את החלל עד 2071. אחת התחנות במוזיאון מזמינה את המבקרים להגיש מועמדות לתפקידים שונים בתחנת החלל, ומאפשרת להם לדמיין את עצמם בחליפת חלל מדוגמת. אנגייג'מנט, כמו שאוהבים לקרוא לזה בעגה המודרנית של השיווק.
השייח מוחמד מספר סיפור גם באמצעות מחוות אופייניות שזכו להצלחה בפסלי חוצות. למשל, בכמה מקומות בדובאי ניתן לראות פסל בדמות כף יד ששלוש מאצבעותיה מונפות אל על.
זוהי ההצדעה המזוהה עם השייח, ושלוש האצבעות מייצגות שלוש מילים:
Win
Victory
Love.
אז למה צריך את כל המגדלים הגבוהים, הפאר וההדר והתחרות למי יש יותר גדול?
פשוט, כי ככה מושכים תשומת לב, וכשתשומת הלב ניתנת, אפשר לעבור הלאה, לרובד העמוק יותר של הסיפור ולמסרים המורכבים יותר. גם שם, כפי שאספר בפרק על אבו דאבי, שגם שליטיה מצטיינים בסיפורים, השליטה בנראטיב מאפשרת לאמירתים לקבוע מה תהיה השיחה בעניינם, ועל כך – בפרק הבא.
הקליקו כאן למידע על כל הטיולים הבאים בהדרכתי,
ואם רוצים לקבל תזכורות ומידע באופן אישי, אפשר גם להצטרף לקבוצת הווטסאפ השקטה.
