כל נסיעה לגיאורגיה מחזירה אותי אל המיתוס של פרומתאוס. בכל פעם מחדש אני מחפשת עומקים חדשים בסיפור, והפעם, לא יכולתי שלא לשים לב לנראטיב הזה של מרד נגד השלטון שגורר אחריו ענישה קשה, ולעומתה סירוב להיכנע לגורל, מציאת התקווה במקום שלא שיערת והגאולה שמגיעה לבסוף למי שלא מוותר.
ספוילר: לא זו בלבד שהוא נגאל לבסוף מייסוריו, אלא שבנו, יחד עם בתה של פנדורה, היו אלה שבזכותם חזרה האנושות לעצמה לאחר המבול. כן כן, אותו מבול שמסתיים אצלנו בתקווה ליונה עם ענף של זית והקלו המים. בקיצור, עוד לא אבדה תקוותנו, גירסת המיתולוגיה היוונית.
פרומתאוס שיתף פעולה עם השלטון ואז התמרד נגדו
הוא היה טיטאן, כלומר היה שייך לדור השליטים הקודם במיתולוגיה, עד שבאו האלים האולימפיים בראשות זאוס ובמלחמה עקובה מדם הדיחו את הטיטאנים משלטונם. את מי שהתנגד להם הענישו, כמו למשל את אטלס שנשלח לקצה הרחוק ביותר של הארץ ונגזר עליו לעמוד לנצח כשהוא נושא את השמיים על כתפיו. אבל פרומתאוס, שהיה פרגמטי וידע שהם ינצחו איתו או בלעדיו, החליט לעזור להם ואף הזהיר את הטיטאנים האחרים שאין להם מושג איזה כוח עומד מולם. זאוס וחבורתו העריכו אותו על חוכמתו (ואמנם, פירוש שמו הוא "החושב מראש"), העניקו לו בתמורה כבוד ויקר והמשיכו להיעזר בו בכל פעם שלא הצליחו להתמודד בעצמם עם משימה.
פרומתאוס, שהיה יצירתי במיוחד, לקח אדמה ומים, לש וערבב אותם לחימר, ויצר מהם את בני-האדם.
הוא התאהב ביצירי כפיו וכדי שישרדו, לימד אותם את המלאכות השימושיות: לחרוש ולזרוע, למצוא ברזל וזהב ולעבד אותם, לרפא ולתפור:
רֵאשִׁית כָּל דַּעַת, לָהֶם גִּלִּיתִי.
לִמַּדְתִּי אוֹתָם כְּתוֹב בְּעֵט סוֹפֵר זִכְרוֹן כָּל דָּבָר – שֹׁרֶשׁ כָּל מַדָּע.
רִאשׁוֹן לְמַעֲנָם עַל שׁוֹר עֹל נָתַתִּי,
לַחֲרֹשׁ צִוִּיתִיו לְמַעֲנָם הָאֲדָמָה,
לְהָקֵל בְּכֹחוֹ עֲבוֹדָתָם הַקָּשָׁה.
לָעֲגָלָה רָתַמְתִּי סוּס וָאָשִׂים
רֶסֶן בְּיַד רוֹכֵב, הוֹדוֹ וַהֲדָרוֹ.
מִי יָצַר אֳנִי־שַׁיִט קַל עַל פְּנֵי מַיִם,
עוֹבֵר אָרְחוֹת יַמִּים, אִם לֹא אָנֹכִי?
(מתוך "פרומתאוס הכבול", אייסכילוס)
ואז קרה דבר שהפתיע אותו: הוא התאהב ביצירי כפיו, בני האדם, וכבר לא ראה בעין כל כך יפה את האלים, שרק לפני כמה אלפי שנים עזר להם לתפוס את השלטון.
הוא לגמרי הגזים באהבתו אליהם, כשהאלים ובני-האדם נפגשו לסעודה חגיגית אי שם בפלופונז.
משום מה, התעורר ויכוח כיצד יש לחלק את הבשר בין האלים לבין בני התמותה. האלים רצו את כל החלקים הטובים לעצמם, אלא מה, אבל בני האדם אמרו הי, זה אנחנו שגידלנו את הפרות האלה, חכו רגע, תשאירו משהו! האלים לא רצו להצטייר כחזירים וביקשו מפרומתאוס שיהיה השופט, רק בבקשה שיעשה את זה מהר כי הבשר מתקרר על השולחן, "וברור לך מה מצופה ממך, כן"?
פרומתאוס שחט שור גדול וכך החליט לחלקו: לקח את הקיבה והמעיים שאינם ראויים למאכל, החביא בתוכם את הנתחים הטובים ביותר, ואותם הניח על שולחנם של בני האדם. ואז לקח את השאריות, עטף אותן בשכבת שומן עסיסית והגיש אותן לזאוס, שחייך למראה המנה המרשימה שהונחה לפניו. אך עד מהרה התחלף החיוך שלו בזעם רושף. הוא רתח מזעם על בני האדם בשל היחס שקיבלו מפרומתאוס, החליט לחרוץ את גורלם לכליה, ושלל מהם את האש.
פרומתאוס, שלא יכול היה לעמוד מנגד, החליט למרוד נגד ציווי האלים: הוא גנב ניצוץ אש מהאולימפוס, הסתירו בקנה שוּמָר והחזיר את האש לבני-האדם.
עונשו של פרומתאוס
אחרי קריאת התיגר הזו, האלים נאלצו לגלות יצירתיות הרבה יותר מרשימה בענישה: עליהם להעניש את בני האדם באופן שאפילו פרומתאוס לא יוכל להצילם, ואת פרומתאוס באופן שימנע ממנו כל יכולת להשפיע על גורלם. לא עוד התערבות טחנות הצדק בהחלטות המחוקקים!
ראשית, ציווה זאוס לכבול את פרומתאוס אל צוק שומם בהרי הקווקז (הגיאורגים מוכנים להישבע שזה אחד ההרים בטריטוריה שלהם). אחרי שווידא כי הוא מרותק לסלע מבלי יכולת להשתחרר, שלח אליו עיט שינקר לו בכבד. לכבד האנושי יש תכונה נפלאה שהוא מתאושש די מהר, וכבד של טיטאן מתאושש אפילו מהר יותר, בן לילה, וכך זכה העיט מדי בוקר במנה יפה של כבד טרי, וזה כואב, למות!
זה היה עונשו של פרומתאוס, לסבול כאב אינסופי, ללא תקווה להיגאל מייסוריו. או כך לפחות חשבו האלים.
כי אין דבר כזה לאבד תקווה, ואכן, כעבור שנים רבות, הגאולה הגיעה לבסוף.
מתישהו, זאוס שוב היה זקוק לפרומתאוס. היתה נבואה, שאחד מבניו של זאוס יהרוג אותו ויירש אותו. זאוס ביקש מפרומתאוס שיגלה לו מיהי אימו של הילד העתידי, והציע לו את חירותו בתמורה למידע. אך פרומתאוס, למוד אכזבות משקריו של זאוס, סירב לשתף פעולה. הדרך היחידה לקבל בחזרה את חירותו היתה אם בן אלים אחד יסכים למות למענו ואחר יהרוג את העיט.
אבל למה שמישהו יסכים למות? מסתבר שיש כאלה שיותר קשה להם לשאת את מנת ייסוריהם, כמו למשל הקנטאור כירון, שחטף בשוגג חץ מידי הרקלס. פצעיו היו כה קשים, ההחלמה בוששה לבוא והוא ביקש את נפשו למות. אבל הוא בן אלמוות, ובן אלמוות אינו יכול למות לפני שיעביר את הזכות לחיי נצח למישהו אחר. כירון, שהיה ידוע בנדיבותו, בחר להעניק לפרומתאוס את חיי האלמוות ועל הדרך זיכה אותו בחירותו. כל מה שנותר הוא שהרקלס ישלים את העבודה, יהרוג את העיט וישחרר את פרומתאוס מכבליו.
מסקנה: החירות בוא תבוא, והיא תיקנה בייסורים רבים.
אבל הרבה לפני שפרומתאוס ישוחרר, יש את העניין הפעוט הזה של העונש הסופי והאחרון לבני האדם.
עונשם של בני האדם
לפרומתאוס היה אח לא חכם במיוחד ושמו אפימתאוס ("החושב לאחר מעשה"). פרומתאוס ידע שזאוס חם עליו ושהוא יחפש כל דרך לפגוע בו, והזהיר את אחיו שישמור מרחק מאבי האלים: "אל תנסה לדבר איתו, אני לא צריך שתנהל בשבילי שום הידברות, ותעשה טובה, אל תקבל ממנו שום מתנות, כי אין מתנות חינם".
זאוס, שחיפש את עונש כל העונשים, זה שישתיק את בני האדם לנצח, ציווה על הפייסטוס, אל הנפחות, ליצור מאדמה ומים יצור חדש ויפהפה, שכמוהו לא נראה מעולם: אישה. הפייסטוס בנה עבורה גם תיבת מתנות, וכל האלים הוסיפו לה תכונות כמיטב כשרונם ודמיונם:
אַתֵנָה לימדה אותה לארוג ולתפור, הלבישה אותה בשמלה וענדה לה נזר זהב, מעשה ידיו של הפייסטוס;
אַפרוֹדיטָה העניקה לה חן שמעורר תשוקה וקנאה;
כל יתר האלים מילאו את תיבתה במתנות שונות ומשונות,
הֶרמֵס לימד אותה מרמה נטולת-בושה, שקר, בגידה והולכת שולל, ואז לקח אותה בידו והסתובב איתה מול עיניו הנדהמות של אפימתאוס.
איך קוראים לה, שאל אפימתאוס את הרמס במאמץ להיראות אדיש.
פַּנדוֹרָה, ענה לו הרמס, זו שניחנה בכל המתנות. אם תרצה, אני יכול להכיר ביניכם.
טוב, למה לא, אמר אפימתאוס ששכח את מצוות אחיו החכם ממנו, ורק בקושי התאפק מלקפוץ על הרמס בשמחה.
רגע, אמר הרמס, לפני שאני נפרד מכם, יש משהו שחשוב שתדעו, שניכם: לעולם, אבל לעולם, אל תפתחו את התיבה הזאת שהיא סוחבת אחריה. אל תשאלו איך אני יודע. והתעופף לדרכו.
התקווה
לפי המיתולוגיה, היתה זו פנדורה שהשתגעה מסקרנות, פתחה את התיבה ונבהלה כשהבינה שמה שהיה חבוי בה אלו כל הייסורים, המחלות, המלחמות, הרעב והקושי. ברגע אחד הפך עולמם של בני האדם למקום מלא סבל ורוע.
זה היה כל כך מהיר, שעד שהספיקה לסגור את התיבה, לא נותר בה דבר מלבד התקווה, וכך נותרה התקווה – לעד -הדבר היחיד שאף אחד לעולם לא יוכל לקחת מבני האדם.
רות דיין-וולפנר, שאני כל כך נהנית לקרוא אותה מדי שבת, כתבה בשבוע שעבר על התקווה. מהפוסט שלה למדתי כמה דברים שהאירו עבורי באור חדש את המיתוס של פנדורה:
- תקווה היא "האמונה שהעתיד יהיה טוב יותר מההווה, יחד עם האמונה שיש לך את הכוח להפוך אותו לכזה". (ד"ר שיין לופז, מדען בכיר בגאלופ).
- תקווה היא הרגש החיובי היחיד שמופעל על ידי מצבי משבר או בתקופות של חוסר וודאות. אנו זקוקים לצרות כדי שניצוץ התקווה יידלק. אם אין צרות, לא צריך תקווה. אם יש צרות, לא נוכל לשרוד בלעדיה.
- כשניצוץ התקווה נדלק הוא יכול להאיר גם מקומות מאוד חשוכים.
- אנשים בעלי תקווה אוחזים באמונה שיש להם יכולת לשלוט על העתיד. הם מאמינים שתוצאה עתידית חיובית אפשרית, רוצים בה, ומחפשים דרכים לשנות את המציאות הנוכחית, ומה שמניע אותם זו התקווה שהעתיד יהיה טוב יותר.
אם כך, המיתוס של פנדורה אומר לנו: לא תוכלו להימנע מן הסבל ומן הקושי, ולכן עליכם לשמור מכל משמר על התקווה.
ההצלה
לפרומתאוס היה בן ושמו דאוקליון.
לאפימתאוס ופנדורה נולדה בת ושמה פירה.
הם הפכו לזוג, כי במיתולוגיה זה לגמרי מקובל שאמא ואבא בני דודים.
מאחר שההיסטוריה חוזרת על עצמה, שוב הרגיזו בני האדם את האלים וזֶאוּס, שנואש מהם לגמרי, החליט להוריד מבול כדי להשמידם. פרומתאוס, שידע זאת, הזהיר בעוד מועד את בנו. בעצת אביו בנה דאוקליון תיבה, צייד אותה במזון, ונכנס אליה יחד עם אשתו מבעוד מועד.
המבול הציף את כל הארץ. תשעה ימים ותשעה לילות שטה התיבה של דאוקליון ופירה, עד שנחה על הר פַּרנַסוֹס. כשפסק הגשם, יצא דאוקליון מתוכה והקריב קורבן לזאוס. לאות רצון שלח אליו זאוס את הֶרמֵס, שהעניק לו זכות לבקש כל מה שעולה על דעתו. דאוקליון, שחשב שרק הוא ואשתו ניצלו, ביקש שבני-האדם ייווצרו מחדש. זאוס התפלא, אבל היה מחויב להעניק לו את בקשתו. בעצת זאוס, ליקטו השניים אבנים והשליכו אותן אחורה מעל לראשיהם. האבנים שהשליך דאוקליון הפכו לגברים, ואלה שהשליכה פירה – לנשים.
לאחר מכן הם התפנו להרחיב את משפחתם הקטנה. נולד להם בן, הם קראו לו הלן, והוא אביהם של השבטים ההלנים שנתנו את שמם ליוון, שעד היום קוראת לעצמה "הרפובליקה ההלנית".
אפילוג
"פרומתאוס הוא מורד בכל ישותו. הוא יוצא נגד הסדר הישן ויחסי הכוח הקיימים בו – אלה המעניקים את האור, החום והתבונה למעמד האלים בלבד. המרד שלו אינו מכוון ישירות להפלת זאוס ממושבו כמושל האלים ולהחלפתו באחר, אלא נעשה כדי למחות על אופן הממשל הלא צודק שזאוס מנהיג. ברם, מסירת האש לבני האדם הופכת על פניהם את יחסי התלות של בני האדם באלים, ומערערת את מבנה הסדר המקובל". (ד"ר גבי בוקובזה "שלושה מיתוסים של מרדנות").
השופט פרומתאוס פעל על פי מה שנראה לו סביר, כאשר חילק את הבשר כפי שחילק ולאחר מכן החזיר את האש לבני האדם. האלים הרחיקו אותו מכל תפקידיו והענישו אותו בסבל וייסורים לאלפי שנים, אך הוא לא נכנע לגורלו ובסופו של דבר שוחרר מכבליו וחזר בגדול.
האלים גם חשבו שאין ולא יהיה עונש גדול יותר לבני האדם מאשר האישה. הם ציידו את פנדורה, האישה הראשונה, בתכונות הרעות ביותר שלהם עצמם ושלחו אותה, עם כל הצרות, לבני האדם. אבל הם טעו, משום שבלי פנדורה, המין האנושי לא היה קם על רגליו מכל האסונות שוב, ושוב, ושוב. בטח היו לה עוד כמה תכונות חיוביות, היא ללא ספק היתה גם חכמה ויצירתית ואמיצה והרבה יותר ישרה מרוב האלות והאלים גם יחד, אבל את זה לא יספרו לכם במיתולוגיה.
מזל שהם לא שכחו לספר לנו איך היא שמרה מכל משמר את המתנה היקרה מכל: התקווה.
מזל שהזכירו לנו שצריך צרות כדי שניצוץ של תקווה יתלקח ויאיר את הפינות האפלות ביותר.
מזל שיש לנו אותנו.
למידע על הטיולים הבאים בהדרכתי לגאורגיה
