ארכנופוביה. זוכרים את הסרט הזה, על העכבישים הקטלניים שתוקפים את קליפורניה?
מה זו בכלל ארכנופוביה ואיך היא קשורה ליוונית?
ארכנה = עכביש, פוביה = פחד, ויחד הן הפחד מעכבישים.
אבל למה לעכביש קוראים ארכנה, ומה הקשר בין המושג הזה לבין השתקת נשים?
ארכנה היתה נערה עניה ויתומה, שהתמחתה באריגה ושמה נודע לכל, אפילו הנימפות באו לחזות במעשה ידיה להתפאר. והיא אכן התפארה: היא אתגרה את אתנה, אלת החכמה, האמנות, הצדק והאריגה, להתחרות נגדה בטענה שהיא אורגת טובה יותר מהאלה הגדולה. אתנה נענתה לאתגר ושתי האמניות שקעו בעבודה מאומצת. אתנה ארגה את סיפור היריבות בינה ובין פוסידון, ששניהם לטשו עיניהם אל המעמד הנחשק של פטרוני העיר שנועדה לגדולות. אתנה ניצחה, קיבלה את התואר והעיר, המוכרת לנו בשם אתונה, נקראה על שמה.
ארכנה ארגה שטיח קיר ובו מיטב סיפורי האימה של התקופה: היא בחרה לתעד את מעשי האלימות של האלים, ובהם אונס, חטיפה, הענשת הקורבנות והשתקתן. אתנה הזדעזעה. מילא להגיד את האמת, אבל להנציח אותה ביצירת אמנות? באבחת חרב קרעה את האריג היפהפה וחבטה בארכנה. ארכנה המבויישת תלתה את עצמה. אתנה, אכולת חרטה, הפכה אותה לראשונת העכבישות, וכך דנה אותה לחיי נצח של אריגת קורים.
המיתולוגיה היוונית מלאה בסיפורים על השתקת נשים, האשמת קורבנות האונס והענשתן.
כשפוסידון אנס את מדוזה במקדשה של אתנה, אתנה הענישה את מדוזה והפכה אותה למפלצת שכל מי שרואה אותה מתאבן מיד.
כשאפולו רדף אחרי הנימפה דפני והיא קראה לעזרה, זאוס הפך אותה לצמח.
אחרי שהלנה ברחה עם פאריס ובכך הובילה למלחמת טרויה, בעיצומה של המלחמה, אפרודיטה – אלת היופי והאהבה – ממשיכה לוודא שהלנה תמשיך לענג את פאריס על יצועו, במטרה להבטיח את נצחון הטרויאנים.
כשארטמיס, אלת הציד והירח, מגלה את בטנה המתעגלת של קליסטו שנאנסה על ידי זאוס, היא הופכת אותה לדובה ודנה אותה לחיות חיים של בדידות ביערות.
וכשהרה, אשת זאוס, מגלה שאקו, הנימפה בעלת הקול היפה שהנעימה את זמנה בסיפורים, מתפקדת כמסיחת דעת כדי שזאוס יוכל להתהולל תחת כל עץ רענן, היא מענישה את אקו ולוקחת ממנה את קולה.
השתקה, הקטנה, ענישה, הפיכה לצמח או לחיה – אלו מנת חלקה של כל אישה שבטעות נקלעה למגרש המשחקים של האלים.
הסיפור של ארכנה מלמד שאת לא צריכה להיות קורבן של אונס כדי להיענש, מספיק שתחליטי לדווח על מעשיהם של האלים כדי שחייך יילקחו ממך ותוכלי לחזור אליהם רק בדמות חיה קטנה, מפחידה ונרמסת.
החברה היוונית בעת העתיקה, כמו כל החברות באגן הים התיכון, היתה פטריאכלית. המיתוסים שנועדו לשמר את ההגמוניה הפטריארכלית לא היו גרועים מאלה של דתות אחרות שפעלו במרחב, אלא שהם זכו לתפוצה הרבה יותר רחבה, הן מבחינה גיאוגרפית והן מבחינה היסטורית. ההשפעה ההלניסטית הגיעה לשיאה עם כיבושי אלכסנדר הגדול, שהגיע עד פרס והודו; הרומים אימצו את המיתולוגיה היוונית כלשונה ורק שינו את שמות האלים. אובידיוס, המשורר הרומי, העלה על הכתב את הסיפורים והפך אותם לנצחיים בספר "מטאמורפוזות" (כחמישית מבין הסיפורים בו עוסקים באונס ובהקטנה של הנשים).
כפי שניתן לראות מהדוגמאות שהבאתי כאן, אפילו האלות הגדולות נכנעו לתכתיב הגברי ושיתפו פעולה עם התפיסה, לפיה הקורבן היא זו שצריכה להיענש.
לאחר מכן באו הנוצרים, אימצו את התפיסות המגדריות והמשיכו להפיץ אותן, כשהם מחמירים עוד יותר את הפערים בין המגדרים, בחוקים שהגיעו לשיאם העלוב בתקופת ציד המכשפות.
כל אלה הן דוגמאות מצויינות לכוחם של סיפורים להנציח תפיסות שמחלחלות לתרבות, כאילו הן אמיתות מוחלטות ודברי אלוהים חיים. בניגוד לאלות הגדולות, שבפועל הוקטנו על ידי עמיתיהן הגברים, לנשים החזקות בעידן המודרני שמורה הזכות להיאבק נגד מעשי עוולה, לא לקבל כמובנת מאליה את האשמת הקורבנות, להילחם בעבור הנשים הסובלות מאלימות ומדיכוי ולסייע להן להשמיע את קולן.
אובידיוס מסיים את הסיפור אודות ארכנה במילים "אך עדיין היא רוקמת את רקמתה ובדמות עכביש היא טווה את חוטיה". ניתן לפרש את הטקסט כקריאה להיזהר מהעכבישה המסוכנת, שהרי היא נושאת את כוחן המאיים של הנשים (זוכרים את נשיקת אשת העכביש?) ואולי, במבט אחר, ניתן לקרוא מילים אלה כהזמנה לטוויית רשת נשית, חזקה ועוצמתית, שבכוחה ללכוד את התפיסות המיושנות ולהעלים אותן, ממש כפי שעושה העכבישה בסיפור.
את הסיפור על ארכנה ועוד סיפורים רבים אחרים, תוכלו לשמוע בהרצאה שלי "תולדות הארוטיקה – או – ארוטיקה היא עניין של פוליטיקה. ההרצאה הבאה: יום ב' 15.2, 20:30. כרטיסים כאן, אשמח לראות אתכן וגם אתכן.
