אלונים שווים לטבע, או איך הפכתי את יום ההולדת שלי לחגיגת נטיעות

אף אחד לא שאל אותי מה אני רוצה במתנה ליום ההולדת, ובכל זאת, לא היססתי לבקש.
עצים, עניתי לכל מי שלא שאל. אני רוצה לנטוע עצים. ולא סתם עצים. אלונים, ואתם יודעים מה, אפשר גם חרובים. וגם שמש, אם זה לא מוגזם. סיפור קטן על אופטימיות גדולה.

 

 

לפני כמה שנים פגשתי באקראי את עופר בינדל, חבר ילדות. גדלנו יחד בעמק חפר, מהגן ועד סוף התיכון. שיחה קצרה עם השאלות הבנאליות לכאורה, "מה את עושה", "מה אתה עושה", התגלגלה לסיפור על "אלונים שווים לטבע", מיזם התנדבותי לגמרי בו עופר, בליווי מתנדבים רבים, משיב אלונים למקומם הטבעי בשרון.
זכרונות של ילדות בטבע, בדיוק שם, הציפו אותי, והוקסמתי.
בילדותי, זה היה אחד המקומות האהובים עלי ועל משפחתי לפיקניקים של שבת. מחנות קיץ של התנועה הוקמו בקרבת מקום, תרגולי שדאות בקורס מד"צים, ברכת עטה בחורף, וכל הזכרונות המתוקים האלה היו עטופים תמיד בקליפה מרירה של ידיעה, שמה שנותר הוא רק צל חיוור של מה שהיה בעבר.

עד לפני כ-100 שנים עוד היו כאן יערות אלונים עבותים

כך לפחות הם מסומנים במפות של גיאוגרפים בריטיים מהמאה ה-19. אומרים שהטורקים כרתו אותם כדי להסיק את מנועי הקיטור של הרכבות. מעטים בלבד שרדו.

איך סיפור יכול לשנות לנו את החיים

עופר מספר שפעם, מזמן, קרא את "האיש ששתל עצים" מאת ז׳אן ז׳יונו, סיפור על אדם שטומן בלוטים בקרקע והופך ארץ חרבה לחלקת גן עדן שופעת עצים, פרחים, חיות ומים. הוא התלהב עד כדי כך, שהחליט שגם הוא יכול, בכוחות עצמו בלבד, להשיב עצים לטבע. עם הזמן הוא גילה שנדרש הרבה יותר מזוג ידיים אחד, כי אחרי שלוקחים בלוטים מהשטח, מנביטים, מטפחים במשתלה (אצלו במשק, משתלת אלונים! תארו לכם) ומחזירים את השתילים למקום אליו הם שייכים, נדרשת עבודה רבה להבטחת השרידות של העצים.
אחר כך הוא גם גילה שגיבור סיפורו של ז׳יונו לא היה ולא נברא, אבל הוא כבר היה בתנופת עשייה, וטוב שהחליט כי אין סיבה לתת לפרט קטן שכזה לעצור בעדו.

זה המקום שבו אני נדחפת עם התשוקה שלי לסיפורים ולאופן בו הם מעצבים תודעה ומשפיעים על העולם. עופר לקח אגדה מודרנית והפך אותה למציאות: מאז תחילת הפרויקט, בעזרת מתנדבים קבועים ותוך שילוב חיילים, משפחות, תלמידים ועוד, הושבו כבר למעלה מ-2000 עצים לפארק השרון.

וכך הפכתי יומולדת עגול לחגיגת נטיעות

מאז פגישתנו האקראית לפני כך וכך שנים, ידעתי שיום אחד אביא לכאן אנשים שאני אוהבת, וגם אנחנו ניקח חלק בנטיעות.
אתמול זה קרה. לכבוד יום הולדתי באו חברות, חברים, בנות ובני משפחה, וביום שמשי ומלא שמחה, בעבודת צוות ובליווי מקצועי של המתנדבים הקבועים בפרויקט, נטענו יחד עוד עשרים עצים. אלה שבאו, תרמו לפרויקט במקום להביא לי מתנות שאינני זקוקה להן. חברים וחברות אחרים, שלא יכלו להגיע, תרמו גם הם ביד רחבה, והלב שלי התרחב והתמלא בהכרת תודה.

ריחפתי שיכורה מאושר, כשראיתי עשרים שתילים חדשים במקום בו אהבתי לבלות כילדה. ברוכים השווים לטבע, אלונים יקרים. אני מנסה לדמיין איך זה תיראו בעוד כמה עשרות שנים, כשאגיע לכאן עם נכדי ואראה להם את העצים שנטענו במו ידינו, ואספר להם כמה היה לי חשוב להשאיר משהו למען הדורות הבאים, והם ודאי יגידו, נו באמת, סבתא, עוד פעם את והסיפורים שלך?

לשתף זה חלק מהכיף
תוכן עניינים

אהבת? יש לי עוד סיפורים מעניינים.

נגיע לגשם, נעבור אותו

    נקודת מבט קצת אחרת: איך ליהנות בטיול ליוון גם כאשר מזג האוויר קצת פחות ידידותי? יש כמה שאלות שחוזרות על עצמן במרבית קבוצות

תקווה לשנה חדשה: על המר והמתוק

    בחיפוש אחר המילים שיבטאו את מערבולת הרגשות שלי, נזכרתי בסיפור על עץ השקד מהמיתולוגיה היוונית, שם היה סמל לאהבה נצחית ולתקווה. וכך מסופר

ריקוד יווני או "האם זה אותנטי?"

  האותנטי והפנטזיה שלנו באחד הערבים בטיול, המלון שהתארחנו בו הפך לטברנה במיוחד בשבילנו. יוטה, יורגוס ויאניס, חברי ההרכב המוסיקלי המקומי, חיכו בסבלנות עד שנסיים

איבדת משהו? לכי לאפות פאנורופיטה!

בכל שנה, ב-27 באוגוסט, מציינים ביוון את חגו של פאנוריוס, הקדוש שיעזור לכן למצוא את אשר אבד: חפצים שנעלמו, פרנסה, תקווה, אהובים ואהובות שאבדו עקבותיהם…

יש טיולים והרצאות שמתמלאים עוד לפני שאני מספיקה להגיד "קלימרה".

שווה להירשם לניוזלטר שלי.
דילוג לתוכן