לפני כמה שנים פגשתי באקראי את עופר בינדל, חבר ילדות. גדלנו יחד בעמק חפר, מהגן ועד סוף התיכון. שיחה קצרה עם השאלות הבנאליות לכאורה, "מה את עושה", "מה אתה עושה", התגלגלה לסיפור על "אלונים שווים לטבע", מיזם התנדבותי לגמרי בו עופר, בליווי מתנדבים רבים, משיב אלונים למקומם הטבעי בשרון.
זכרונות של ילדות בטבע, בדיוק שם, הציפו אותי, והוקסמתי.
בילדותי, זה היה אחד המקומות האהובים עלי ועל משפחתי לפיקניקים של שבת. מחנות קיץ של התנועה הוקמו בקרבת מקום, תרגולי שדאות בקורס מד"צים, ברכת עטה בחורף, וכל הזכרונות המתוקים האלה היו עטופים תמיד בקליפה מרירה של ידיעה, שמה שנותר הוא רק צל חיוור של מה שהיה בעבר.
עד לפני כ-100 שנים עוד היו כאן יערות אלונים עבותים
כך לפחות הם מסומנים במפות של גיאוגרפים בריטיים מהמאה ה-19. אומרים שהטורקים כרתו אותם כדי להסיק את מנועי הקיטור של הרכבות. מעטים בלבד שרדו.
איך סיפור יכול לשנות לנו את החיים
עופר מספר שפעם, מזמן, קרא את "האיש ששתל עצים" מאת ז׳אן ז׳יונו, סיפור על אדם שטומן בלוטים בקרקע והופך ארץ חרבה לחלקת גן עדן שופעת עצים, פרחים, חיות ומים. הוא התלהב עד כדי כך, שהחליט שגם הוא יכול, בכוחות עצמו בלבד, להשיב עצים לטבע. עם הזמן הוא גילה שנדרש הרבה יותר מזוג ידיים אחד, כי אחרי שלוקחים בלוטים מהשטח, מנביטים, מטפחים במשתלה (אצלו במשק, משתלת אלונים! תארו לכם) ומחזירים את השתילים למקום אליו הם שייכים, נדרשת עבודה רבה להבטחת השרידות של העצים.
אחר כך הוא גם גילה שגיבור סיפורו של ז׳יונו לא היה ולא נברא, אבל הוא כבר היה בתנופת עשייה, וטוב שהחליט כי אין סיבה לתת לפרט קטן שכזה לעצור בעדו.
זה המקום שבו אני נדחפת עם התשוקה שלי לסיפורים ולאופן בו הם מעצבים תודעה ומשפיעים על העולם. עופר לקח אגדה מודרנית והפך אותה למציאות: מאז תחילת הפרויקט, בעזרת מתנדבים קבועים ותוך שילוב חיילים, משפחות, תלמידים ועוד, הושבו כבר למעלה מ-2000 עצים לפארק השרון.
וכך הפכתי יומולדת עגול לחגיגת נטיעות
מאז פגישתנו האקראית לפני כך וכך שנים, ידעתי שיום אחד אביא לכאן אנשים שאני אוהבת, וגם אנחנו ניקח חלק בנטיעות.
אתמול זה קרה. לכבוד יום הולדתי באו חברות, חברים, בנות ובני משפחה, וביום שמשי ומלא שמחה, בעבודת צוות ובליווי מקצועי של המתנדבים הקבועים בפרויקט, נטענו יחד עוד עשרים עצים. אלה שבאו, תרמו לפרויקט במקום להביא לי מתנות שאינני זקוקה להן. חברים וחברות אחרים, שלא יכלו להגיע, תרמו גם הם ביד רחבה, והלב שלי התרחב והתמלא בהכרת תודה.
ריחפתי שיכורה מאושר, כשראיתי עשרים שתילים חדשים במקום בו אהבתי לבלות כילדה. ברוכים השווים לטבע, אלונים יקרים. אני מנסה לדמיין איך זה תיראו בעוד כמה עשרות שנים, כשאגיע לכאן עם נכדי ואראה להם את העצים שנטענו במו ידינו, ואספר להם כמה היה לי חשוב להשאיר משהו למען הדורות הבאים, והם ודאי יגידו, נו באמת, סבתא, עוד פעם את והסיפורים שלך?
