ת'סלוניקי, יוון, 9 במאי 1936. יום עקוב מדם שמסתיים במותם של שנים עשר מפגינים. יאניס ריצוס, אז משורר צעיר ולא מאוד מוכר, רואה את התמונה הזאת, שמתפרסמת בכל עיתוני יוון ומראה אם מתאבלת מעל גופת בנה, שנהרג בהתנגשויות בין פועלים שיצאו להיאבק על זכויותיהם, לבין הצבא והמשטרה. השיר שיכתוב בהשראת אותם אירועים, ויולחן על ידי מיקיס תיאודורקיס, יהפוך במרוצת הזמן לאחד משירי המחאה הבולטים של המוזיקה היוונית במחצית השניה של המאה ה-20.
ואולי גם לנו יש מה ללמוד מהשתלשלות המאורעות שהובילו לתמונה הזאת?
יוון של 1936 היא מדינה מפולגת מבחינה פוליטית ומעמדית.
בבחירות שהתקיימו בינואר אותה שנה, כל אחד משני הגושים הגדולים קיבל 40% מהקולות.
אף אחד משני המחנות אינו מסוגל להקים קואליציה ללא תמיכת המפלגה הקומוניסטית, שזכתה רק ב-6% מהקולות והפכה מיידית ללשון המאזניים.
ואם לא די בזה, הרי שבחודש מארס נבחר מנהיג הליברלים ליו"ר הפרלמנט, בתמיכת הקומוניסטים.
מעולם, לפני כן, לא היו הקומוניסטים ביוון כה קרובים להיות בעלי השפעה של ממש על השלטון.
התחזית הזאת הפחידה שמרנים רבים, ובאפריל, לאחר מותו של ראש ממשלה בובה שתפקידו הסתכם בשמירה על השקט, החליט המלך גיאורגיוס למנות לראשות הממשלה קצין צבא מלוכני נאמן, יואניס מטקסאס. הגנרל מטקסאס היה קצין מטה מבריק אך פוליטיקאי זניח: בבחירות האחרונות זכתה מפלגתו, "מפלגת הדעה החופשית", אפילו בפחות קולות מאלה של הקומוניסטים. אך המלך החשיב מאוד את נאמנותו המוחלטת ואת יכולתו המוכחת לשלוט בצבא, שמאז ומעולם היה גורם בלתי־צפוי בחיים הפוליטיים של יוון.
בתוך שבועיים ביקש מטקסאס את אמון הפרלמנט – וזכה בו.
אביב 1936 היה תקופה של מתיחות גואה בכל רחבי אירופה, וגם היוונים הביטו בחשש אל המתרחש בגרמניה הנאצית מזה ובברית המועצות הקומוניסטית מזה.
וכאילו שהלחץ מבחוץ לא מספיק, בקרב הפועלים של תעשיית הטבק בסלוניקי מתחילה תסיסה עקב תנאי העבודה הלא מספקים, בלשון המעטה. סביב חג הפועלים, 1/5 שנהוג לחגוג אותו גם ביוון, הם פותחים בשביתה וסוחפים אחריהם עובדי תעשיות מכל רחבי צפון יוון. איש אינו מתייחס ברצינות לדרישותיהם של הפועלים, וכעבור שבוע הם מתארגנים ויוצאים בתהלוכת ענק לעבר בית העיריה של סלוניקי.
כשהצבא והמשטרה ירו במפגינים
התנגשויות פורצות בין הפועלים למשטרה, אלפי מפגינים מתעלמים ממחסומים שהקימה המשטרה בדרכים, והשלטונות, בחשש מפני איבוד שליטה על הרחובות, מגייסים תגבורות של שוטרים וחיילים. עד הערב, הרחובות מלאו עשרים וחמישה אלף מפגינים והעיר היתה משותקת. הממשלה, שרואה במתרחש הוכחה להשפעתם הגוברת של הקומוניסטים, נלחצת. תגובתו של ראש הממשלה מטקסאס היתה חסרת פשרות: הוא אילץ את עובדי הרכבת והחשמליות לחזור לעבודה מכוח משטר צבאי – ונתן למשטרה "חופש פעולה".
יום המחרת, 9/5, נפתח בציפיה דרוכה ברחובות העיר. החנויות עמדו סגורות, הרחובות ריקים מתנועה. לאט ובהדרגה, התחילו רבבות להתכנס במרכז העיר, קוראים "תחי השביתה" ו"הלאה המשטרה". המשטרה, שקיבלה חופש פעולה, פתחה באש. שעות ספורות לאחר מכן, המפגינים התפזרו ובמקום נותרו שנים עשר הרוגים מירי המשטרה ושלושים ושניים פצועים קשה. בקורבנות היו שני נהגים, וארבעה פועלי טבק. שלושה משנים עשר ההרוגים היו יהודים.
יום לאחר המהומות, פורסם בכל עיתוני יוון התצלום של אם המתאבלת מעל גופת בנה. התצלום הופך מיידית לסמל המחאה, וכן לסמל של התעמרות הממשלה והתעשיינים באדם הפשוט. הבן שמת, טאסוס טוסיס, הפך לסמל בעצמו. כשהמשורר הצעיר, ריצוס, ראה את התצלום, רוחו סערה. הוא כתב את השיר "אפיטאפיוס" (אפיטאף, כתובת על מצבה).
השיר הודפס בעשרת אלפים עותקים, והפך להיות הראשון משיריו של ריצוס שהוחרם על ידי השלטונות.
השביתה, אגב, הסתיימה בתוך ימים ספורים, לאחר שכל דרישות השובתים נענו – בעיקר, יום עבודה של שמונה שעות ומערכת ממלכתית של פנסיה וכיסוי רפואי.
המרחק מדמוקרטיה לדיקטטורה הוא די קצר, מסתבר
אלא ששלושה חודשים לאחר המהומות, הפדרציה של האיגודים המקצועיים הכריזה על שביתה כללית. זה כבר הספיק למטקסאס, שבתואנה הזו מצליח לשכנע את המלך כי המדינה נאלצת להתמודד עם קנוניה קומוניסטית, שמטרתה לבטל את כל המערכת הפוליטית. הוא מקבל את הסכמתו של המלך, מכריז על משטר צבאי ונוטל לידיו סמכויות דיקטטוריות.
תחת משטרו, יצירות "חתרניות" רבות נאסרו לפרסום ולהשמעה. הרבטיקו, ז'אנר במוזיקה היוונית שהיה מזוהה עם האדם הפשוט, העמל והסובל, נאסר להשמעה.
מהשיר של ריצוס, נותרו 250 עותקים שלא נמכרו והם הושלכו לאש במהלך שריפה פומבית במקדש זאוס האולימפי באתונה.
רק 22 שנה לאחר מכן, בשנת 1958, שלח ריצוס את השיר למיקיס תיאודורקיס, שהיה אז מלחין צעיר ומבטיח. תיאודורקיס בחר לשלב בלחן מוטיבים וכלי נגינה עממיים, ושילב בהפקה נגנים וזמרים לא מקצועיים, אחר מהם היה גריגוריס ביתי'קוציס, שהשיר שהבאתי בפניכם כאן הוא זה שבביצועו.
כמו כל עבודותיו של תיאודורקיס, גם זו נאסרה להשמעה פומבית במהלך שלטון החונטה הצבאית, אך הושמעה באופן מחתרתי והפכה להיות אחד משירי המחאה הבולטים של יוון במחצית השניה של המאה ה-20.
אפיטאף (לאן עפת, ילדי)
בני, יוצא רחמי/ הלב של לבי,
ציפור החצר האומללה שלי, פרח הבדידות שלי.
לאן עפת, לאן נעלמת? לאן אתה עוזב אותי?
הציפור עזבה את הכלוב, השוקת ריקה ממים.
מה גרם לעיניך היקרות להיעצם, ולך להיות עיוור לדמעותי?
איך קפאת במעופך ואתה חירש למילותי המרות?
הקשיבו לשיר בביצוע של גריגוריס בית'יקוציס:
לעוד סיפורים על יוון ועל ת'סלוניקי, מוזיקה יוונית ושירים ביוונית, מוזמנים להמשיך לקרוא בבלוג או פשוט לבחור באחת מההרצאות שלי, בהן אני מספרת באמצעות מוזיקה, קולנוע וספרות על אירועים משמעותיים ומרתקים בהיסטוריה של יוון. לדף ההרצאות
