לפעמים, כל מה שנחוץ כדי להתמודד עם מה שקורה סביבנו הוא בריחה קטנה, אל צרות של אחרים. קחו את נורווגיה למשל: היא התברכה בנופים הכי יפים בעולם, באוצרות טבע שהעשירו את קופתה ובאקלים מושלם לטיול בקיץ. ועם זאת, אין לכן מושג כמה זה מתסכל לגלות שבחדר אין מזגן, לקבל את אהדת פקיד הקבלה במלון כשאתן מתלוננות שהטלפון בחדר לא מתפקד ולגרום לו להזיז את עצמו ולטפל בזה, לנסות לשלם במזומן בחנות הנוחות או אפילו סתם לשתות קפה אחרי השעה חמש. את רצינית? אני רואה אתכן מרימות גבה, לזה את קוראת צרות? צודקות, צודקות! אני ממהרת לתקן, אלה לא באמת הצרות שלהם, אלה רק הצרות שלנו כשאנחנו מנסים להתרגל לתרבות בה נראה כי אף אחד לא יוצא מגדרו, ולעיניים הישראליות שלנו זה נראה משונה, משונה מאוד.
ובכן, בתוך מרחץ הזיעה, הלחות והחום, קבלו כמה תובנות מרעננות על הסתירות הפנימיות הטבועות בתרבות הנורווגית, בצירוף כמה טיפים מעשיים למטיילות במדינה. מובטחת השפעה מיידית, לפחות לכמה הדקות הקרובות.
מדינה "ירוקה" שהתעשרה בזכות הפקת נפט וגז בים הצפוני
נורווגיה היא אחת המדינות הירוקות ביותר בעולם, שזה תואר קצת משונה כשמדובר באחת מיצרניות הנפט והגז הגדולות בעולם. שלושה נתונים תפסו את עיני:
- החלטת הממשלה שהחל מ-2025 לא ניתן יהיה לרכוש עוד מכוניות מונעות על בנזין, גז או דיזל, אלא רק מכוניות חשמליות.
- הכרזת עיריית אוסלו כי עד 2030 תצמצם את פליטות גזי החממה ב-95 אחוז, יעד שאפתני בהתחשב בעובדה שאוסלו היא אחת הערים הצומחות ביותר באירופה.
- שלושה אחוזים בלבד מ"קרן העושר הנורווגית", קרן ההשקעות הגדולה בעולם בבעלות מדינה, מוקצים מדי שנה לטובת התקציב השוטף של הממשלה. אותם שלושה אחוזים בודדים וגלמודים מהווים, תחזיקו חזק, עשרים אחוזים מתקציב המדינה השנתי! כשהכסף המנוהל על ידי הקרן מגיע בעיקר מהנפט בים הצפוני, לא פלא שיש כאלה שמגרדים בראש ואומרים "ירוקה, אה".
איך זה מתבטא בחווית הביקור במדינה? במרכזי הערים הגדולות במדינה בולט מאוד השקט: ככה זה כשמרבית האוכלוסייה מתניידת ברגל, באופניים או בתחבורה ציבורית, אין פקקים, אין טרטור אופנועים, ואין מנועים שמאיצים ברעש גדול. בכל מגרש חניה, בכל עיר במדינה, יש עמדות לטעינת רכבים חשמליים, כי מהפכה דורשת תשתיות והנורווגים, מסתבר, מצויינים בתשתיות שלהם.
זה בא לידי ביטוי גם בהרמת הגבה שתיתקלו בה כשתבקשו לרכוש מים מינרלים. בשביל מה, יגידו לכם בכל חנות, המים בברז נהדרים, לא חבל על כל הפלסטיק הזה שמזהם את הסביבה?
וכשמגיעים עד למרגלות אחד הקרחונים היבשתיים ההולכים ומצטמקים, הדואליות הזאת, בין השאיפה להיות הכי ירוקים לבין ההבנה שהנפט והגז ימשיכו עוד הרבה שנים לפרנס את המדינה, בולטת במיוחד.
המקום בו איזון בין העבודה לחיים קדוש הרבה יותר מהסיסמה "הלקוח במרכז"
המפגש הראשון עם נותני שירות נורווגיים מבלבל מאוד. קודם כל מגיע החיוך. הוא תמיד רחב, לבבי ונעים, והם נותנים לך תחושה שבאמת אכפת להם. בביקור הראשון במדינה, במלון הראשון, כשהתחלתי למנות את הבעיות שיש בחדר, המבט הקשוב והאכפתי לא מש מעיניו של הפקיד. חסרות לך מגבות? אין בעיה, נשלח לך עוד. צריכה עוד קפסולות קפה? בשמחה. המזגן לא עובד? אוי, חבל, בדיוק הטכנאי הלך ולא יחזור לפני מחר בבוקר. הטלפון לא מחובר? מה הבעיה, אם את צריכה משהו תבואי לכאן. "אעשה כל מה שביכולתי לפתור את הבעיה" הוא ביטוי שמאחוריו מסתתרות המילים "אפתור עבורך כל בעיה שקל לי לפתור, ולגבי האחרות אעשה כל שביכולתי להמציא תירוץ שיניח את דעתך".
נסו להגיע למסעדה נורווגית אחרי השעה 21:00. רוב הסיכויים שהמטבח יהיה סגור. המסעדה עצמה תישאר פתוחה לעוד שעה או שעתיים ותגיש רק שתייה.
כשהגעתי עם הקבוצה למקום יפהפה שנקרה יילה (Hjelle), אחרי שסיפרתי להם על הקפה המשובח ועוגת הגבינה הנהדרת, מצאנו במקום את העובדת החביבה, בסידורים אחרונים של ניקיון לפני סגירה. היא לא התרשמה במיוחד מעשרים ומשהו האנשים שרק ביקשו למלא את קופתה. מצטערת, היא אמרה, אנחנו כבר סגורים. השעה היתה עשר דקות אחרי השעה חמש.
גם האתרים השונים פתוחים רק עד חמש, לעיתים שש, מתעלמים לחלוטין משעות האור הארוכות שמאפשרות להמשיך ליהנות מהם.
בחינה מעמיקה של תודעת השירות הנורווגית מובילה למסקנה אחת: האיזון בין החיים לעבודה – מה שמכונה אצלנו WLB – הוא ככל הנראה הערך הכי קדוש במדינה, אפילו יותר מהשאיפה להפחית פליטות גזי חממה.
האיזון הזה הוא תוצאה של תרבות עיסקית שכמעט אין בה הירארכיה, ושמקדשת את היעילות. לא מבזבזים זמן על ישיבות מיותרות וגם לא מבלים בפינת הקפה. באים, עובדים, הולכים.
האיזון הזה בא לידי ביטוי בשעות פתיחה של מקומות וגם בגישה כלפי הלקוחות: אנחנו נשרת אתכם בנאמנות אבל לא נצא מגדרנו, לא נשבור את הראש איך לפתור בעיות שאינן ניתנות לפתרון קל, לא נילחץ מהתסכול שלכם ולא ניקח איתנו הביתה את הטרדות של העבודה, כשנסיים כאן ונלך הביתה בחמש. יש פה סדר וערכים במדינה, אנחנו מתייחסים אליהם ברצינות, ואל תטעו בחיוך השפוך על פנינו: הוא בסך הכל מאפשר לנו להיות נחמדים ולא קפוצים בזמן שאנחנו מקפידים על העקרונות שלנו.
החשבון Workstatus בלינקדאין פרסם לא מזמן רשימה של המדינות בהן פריון העבודה הוא הגבוה ביותר בעולם. נורווגיה מדורגת במקום התשיעי, עם פריון של 80.83 דולר לשעת עבודה, ושבוע עבודה ממוצע בן 38 שעות בלבד.
לפי נתוני ה-OECD, התוצר השנתי הממוצע לנפש ב-2022 היה 59,906 דולר. הפריון הגבוה הזה נובע משיעורי השתתפות גבוהים בכוח העבודה: כמעט 77 אחוז מהמבוגרים! רק שאלה אחת מנקרת לי בראש למקרא הנתונים האלה: איך מפתחים תעשיות מתקדמות בתרבות כזאת? התשובה היא, למרבה הצער, שלא מפתחים. אין טוב בלי קצת רע, מסתבר.
ואיך כל הטוב הזה משפיע על מדד האושר?
הנורווגים, שממוקמים במקום השישי והמכובד ברשימת המדינות שאזרחיהן הכי מאושרים בעולם, מציינים 4 סיבות עיקריות לתחושת האושר שלהם:
- הם מרגישים כי המדינה דואגת להם היטב בכל הנוגע לבריאות, חינוך ורווחה;
- הם נהנים משיעור פשיעה נמוך;
- חיי הקהילה שלהם מספקים תמיכה ותחושת שייכות לפרט;
- וכמובן הם אינם שוכחים לציין את האיזון הבריא בין עבודה לחיים.
המקום בו מייצרים בירת בוטיק נהדרת אבל אסור באיסור חמור לשתות אותה בחוץ
עד תחילת המאה ה-21, חובבי הבירה בנורווגיה נאלצו להסתפק בלאגר, סוג הבירה היחיד שניתן היה להשיג במזיגה מהחבית. הנורווגים, אנשים צנועים ושמחים בחלקם, שתו מה שהיה. בעשרים השנים האחרונות, במקביל להתפתחות הקולינרית ההכרחית ששטפה את המדינה בסערה, צצו מאות מבשלות בירה חדשות, ובכל מקום שתבקרו בו יתגאו בבירה המקומית.
מבשלות הבירה הקטנות והבוטיקיות מעסיקות כעת 25 אחוז מכלל העובדים במבשלות בירה במדינה.
מה שמשותף לכולן, היא התשוקה לייצר "בירה אמיתית", לא מסוננת, לא מפוסטרת ועשויה מהלתת והכשות המשובחים בעולם.
בעבר, אגב, כמעט כל איכר נורווגי החזיק מבשלה קטנה בחצר. מי שלא בישל בירה הסתכן באיבוד החווה שלו, והסיבה לכך היתה שמירה על בריאות הציבור. רגע, מה? כן, בריאות הציבור. מי התהום נטו להזדהם לעיתים קרובות, ומי שהיה צמא ורצה לשתות משקה נקי, נאלץ לשתות בירה. אלא שחומרי הגלם היו מוגבלים והבירה לא היתה איכותית במיוחד.
רנסאנס הבירה האיכותית התחיל בנורווגיה מאוחר יחסית למקומות אחרים בעולם, והיום כמובן מתמודדים עם בעיה הפוכה: ההתמכרות לאלכוהול. כיום, המיסוי על בירה גבוה מאוד ואסור באיסור חמור לפרסם בירה ומוצרי אלכוהול.
השתייה בציבור אינה חוקית בנורווגיה. פיקניקים הם צורת בילוי פופולרית, אבל בימי ראשון, בהם כולם מטיילים, לא ימכרו לכן בירה בסופרמרקט, ואם חלילה תיתפסו על ידי שוטר בשעת שתיית אלכוהול בטבע, תיקנסו מיד וכל תכולת הבקבוקים תישפך אל מול עיניכן הנדהמות.
תובנת בונוס: מאושרים או אומללים?
היו כמה שהעירו לי על כך שהתעלמתי מדואליות נוספת – ושבצד הדירוג הגבוה ברשימת המדינות המאושרות, הנורווגים סובלים משיעור התאבדויות מהגבוהים בעולם. בדקתי את הנתונים בכמה מקורות, ומצאתי שממש לא כצעקתה.
על פי ויקיפדיה, מהנתונים לשנת 2023 עולה כי מספר ההתאבדויות בשנה הוא 11.8 למאה אלף איש, מקום 55 בעולם, הנמוך ביותר במדינות סקנדינביה, דומה לאיסלנד ולקנדה, הרבה יותר נמוך מארה"ב, מעט יותר מהממוצע העולמי שהוא 9 למאה אלף. אצלנו, אגב, המספר נמוך הרבה יותר: 5.2 למאה אלף (מקום 138 בעולם).
מה זה מוכיח? לא יודעת, אולי זה מלמד אותנו לא להסתמך על שמועות ששמענו בעבר והתנחלו לנו בראש כאילו הן אמת לאמיתה?
הטיולים הבאים לנורווגיה בהדרכתי ייצאו בקיץ 2024. יש למה לחכות!
