שני סיפורים קטנים על מוזיקה שיוצאת אל הלב

לא רחוק משם, בסדנה קטנטונת בלב העיר, ויקטור מדגים לנו איך בונים בוזוקי. הוא מתגאה בבית המלאכה שלו, שהוא העתיק ביותר ביוון, ובשושלת האומנים שהתחילה לייצר כלי מיתר עוד בקונסטנטינופולי, לפני ארבעה דורות.
את הבטן השמנמנה של הבוזוקי אפשר ליצור ממינים רבים של עצים, אבל החלק העליון של תיבת התהודה, אותו משטח שמעליו מתוחים המיתרים, דורש עצים מסויימים מאוד, שהצליל המופק מהם יהיה הצליל המדוייק, ואלה יכולים להיות רק ארז או אשוחית.
תוך כדי הדגמה, הוא מספר לנו בגאווה על מנוליס כיוטיס, שהרחיק אל מעבר לים ופיתח את הבוזוקי בן שמונת המיתרים (טטראכורדו, כלומר 4 מיתרים כפולים, בניגוד לטריכורדו, שיש בו 3 מיתרים כפולים וביחד ששה), שהכיוונון (טיונינג) שלו היה דומה יותר לזה של גיטרה קלאסית, ואיפשר לו לנגן בוירטואוזיות רבה, והוא התפרסם עד כדי כך שאפילו ג'ימי הנדריקס בא לשמוע אותו מנגן, והתפעל מנגינתו. הנה סרטון בו כיוטיס מלווה את השירה של מארי לינדה:

אני עוקבת בהנאה אחר ידיו הזריזות של ויקטור, ולבי נצבט למחשבה שרק קבוצות קטנות יכולות להיכנס בדוחק אל תוך מאורת הקסמים הזאת, וכמה טוב שלפחות עם חלק מהמטיילות והמטיילים שלי אני יכולה לפגוש אותו בכל פעם מחדש.