תגידו מזל טוב לזאוס ולהרה, שעל פי הלוח ההלני חוגגים היום את יום נישואיהם, המכונה תיאוגמיה, או בעברית: נישואי האלים. כן, יש דבר כזה. בעת העתיקה, היה חודש שנקרא "גאמליון". שמו ניתן לו לכבוד האירוע החשוב הזה – גאמוס – שהתקיים ביום ה-27 בחודש זה, הלא הוא יום נישואיהם של אבי האלים ואשתו הנצחית. בלוח השנה הגרגוריאני, בשנת 2021, היום הזה חל בדיוק היום.
זאוס והרה ניהלו – על פני השטח – נישואים מונוגמיים. מה שקרה מתחת לפני השטח – זה כבר סיפור אחר לגמרי, או ליתר דיוק, עשרות סיפורים אחרים לגמרי. על אחד מהם כבר סיפרתי לכם בפוסט "מי נהנה יותר", והיום יש לי הזדמנות לבחון מזווית אחרת את הנזילות והגמישות של המושג מונוגמיה, בעיתוי מושלם לכבוד יום המשפחה שיחול מחרתיים וחג האהבה שיחול יומיים אחריו.
ראשית, משמעות המילים:
מונוגמיה: מונו = יחיד, גמיה = נישואים, וביחד = נישואים לאדם אחד. לפי ויקיפדיה: מצב שבו בעל חיים או אדם שומר אמונים לבן זוג אחד ואינו מקיים יחסי מין עם פרטנרים אחרים במקביל.
פוליגמיה: פולי = הרבה, וביחד עם גמיה = המצב ההפוך בו ליחיד ישנם מספר פרטנרים.
תיאוגמיה: תיאו = אלים, וביחד עם גמיה = נישואי האלים.
יירוגמיה: יירו = קדוש, ומכאן = נישואים מקודשים.
דרך אחת להסביר את היחס של היוונים הקדמונים למונוגמיה, היא באמצעות היירוגמיה. ביוון העתיקה, יירוגמיה היתה חלק מהטקסיות הדתית. "נישואין מקודשים" אינם מה שנדמה לנו אלא זנות פולחנית, או אם תרצו – זנות מקודשת. הפולחן הזה התפתח מתוך הרצון לחקות את יחסי המין המקודשים, המתקיימים על פי האמונה בתיאוגמיה בין אל לאלה (למשל – אשתר ותמוז, זאוס והרה).
במהלך הטקס הסמלי של היירוגמיה, אלה (שהיתה מיוצגת על ידי כוהנת בשר ודם) קיימה יחסים עם המלך ובשלב מאוחר יותר הפולחן אפשר למשתתפים אנושיים רבים, המייצגים את האלוהויות (לרוב אלות נקבות) לקיים יחסים עם בני ובנות אנוש אחרים. כלומר, יחסי המין בהקשר הזה נחשבו לריטואלים שחיקו מעשים אלוהיים, והם לא נתפסו ככאלה שפוגעים בקדושת הנישואין המונוגמיים אלא נחשבו כנורמטיביים לחלוטין.
אחד המקומות החשובים ביוון, בהם התקיימה יירוגמיה, היה מקדש אפרודיטה בקורינתוס, שם היתה זנות ממוסדת ומקודשת שמתוארת בכתבים רבים.
בראש הגבעה – אקרוקורינתוס – היה מקדש לאפרודיטה, אלת היופי והאהבה, ליד המעיין המיתי שעל פי האגדה הוענק על ידי אזופוס לסיזיפוס. הרודוטוס, ההיסטוריון המפורסם בן המאה ה-5 לפנה"ס, תיאר מנהג רווח (עד כדי כך שרבים ראו בו חוק שחובה לקיימו), לפיו כל אישה מצווה להגיע לפחות פעם אחת בחייה למקדש של אפרודיטה, לקיים שם מגע מיני עם זר מוחלט, ולתרום את סכום האתנן למקדש. נשים מכובדות היו מגיעות מכל ערי המדינה וממתינות מחוץ למקדש, עד שיגש אליהן גבר ויניח בחיקן סכום כסף כלשהו. לא משנה כמה הציעו להן, נאסר עליהן לסרב והן היו מחוייבות ללכת בעקבות אותו הגבר ולקיים איתו יחסי מין, כאשר רק לאחר מכן היו רשאיות לשוב לביתן. הרודוטוס אף מתאר את ההירארכיה בין הנשים היפות יותר לאלה שהיו אחרונות בתור כשחילקו את היופי – האחרונות נאלצו לעיתים להמתין שלוש שנים עד שיגיע גבר שיאפשר להן למלא את חובתן הקדושה וישחרר אותן לביתן.
לפי תיאור של סטראבו, גיאוגרף והיסטוריון בן המאה ה-1 לפנה"ס, היו במקדש למעלה מאלף זונות, ממין זכר וממין נקבה גם יחד, שהקדישו את חייהם לשירות האלה. הזונות היו ידועות ככאלה ששירותיהן עולים ביוקר, ולכן רווחה בתקופה זו האימרה "לא כל אחד יכול לעמוד במסע לקורינתוס".
המיקום של המקדש לא היה מקרי, שהרי קורינתוס היתה צומת דרכים משמעותית, גם ימית וגם יבשתית. ספינות היו מגיעות אליה משני צדי לשון היבשה הצרה, המפרידה בין מפרץ קורינתוס למפרץ הסארוני. אותה לשון יבשה אפשרה גם את התנועה בין אתונה ותבי לבין ספרטה ואולימפיה.
ובמקום בו יש נמל וצומת דרכים, יהיה גם ביקוש לשירותי זנות.
אפרודיטה מייצגת את החיבור הבלתי נסבל בין יופי ואהבה מצד אחד, לבין החפצת נשים, הקטנתן והפיכתן לרכוש השייך למישהו אחר. בקרוב אקדיש לה פוסט משלה.
לא רק ביוון העתיקה רווח המנהג הזה.
הרודוטוס סיפר גם על נשות בבל, שהיו חייבות, לפחות פעם אחת בחייהן, לשבת במקדש עִשְׁתָר (אינָנָה), להעניק את חסדיהן לכל גבר זר שיבחר בהן ולהעניק את סכום האתנן למקדש.
על נשות לידיה סיפר כי נהגו לאסוף כסף לנדוניה, על ידי זנות מקודשת.
על בתולות קפריסין דיווח כי הן מקיימות זנות פולחנית, בה הן מקריבות את בתוליהן לאפרודיטה.
ההיסטוריון פומפיוס טרוגוס הזכיר גם הוא את בתולות קפריסין, וסיפר גם על זנות פולחנית בעיר לוקרי שבקלבריה.
במאה הראשונה לספירה, פאולוס מתייחס לתופעת היירוגמיה בקורינתוס באיגרת הראשונה אל הקורינתים "הֲלֹא יְדַעְתֶּם כִּי הָרְשָׁעִים לֹא יִירְשׁוּ אֶת־מַלְכוּת הָאֱלֹהִים אַל־תַּשִּׂיאוּ נַפְשׁוֹתֵיכֶם לֹא הַזֹּנִים לֹא עֹבְדֵי אֱלִילִים לֹא הַמְנָאֲפִים וְלֹא הַקְּדֵשִׁים וְלֹא הַשֹּׁכְבִים אֶת־זָכָר׃" (פרק ו' פסוק 9). כמה מאות מאוחר יותר, הנצרות תתפוס את מקומה של הדת הפוליתיאיסטית הנהוגה באימפריה הרומית, ובמקום אלות ואלים הוללים ומתעללים, יקבלו המאמינים קדושים מעונים. ממש כך, מקצה לקצה.
ובחזרה לתיאוגמיה – מאחר שהיא התרחשה בחודש הגאמליון, היא העניקה לו מהילת הקדושה שלה, וזה הפך להיות החודש המועדף כדי להתחתן בו. ביוון העתיקה, שהנישואים המקובלים בה היו מונוגמיים, באופן רשמי היה מקובל לקיים יחסי מין מחוץ לנישואין, מה שממחיש את הנזילות של המושג מונוגמיה ואת היותו עניין תרבותי, בדיוק כמו פוליגמיה ויירוגמיה.
עוד על מעללי זאוס, הרה, אפרודיטה והאחרים, תוכלו לשמוע בהרצאה שלי
"תולדות הארוטיקה – או – ארוטיקה היא עניין של פוליטיקה". ההרצאה הבאה: יום ב' 15.2, 20:30. כרטיסים להשיג כאן.
