"הנסיעה הופכת אותנו לגרסה הגרועה ביותר של עצמנו, אבל משכנעת אותנו שאנחנו במיטבנו. השהות בארץ אחרת מחוללת בנו דה־הומניזציה, שכן היא שותלת אותנו בין אנשים שאנחנו מתייחסים אליהם כאל מוצג. הנוסעת מספרת לעצמה שהיא השתנתה. אבל למעשה, היא יוצאת לדרך בידיעה שתשוב הביתה עם אותם תחומי עניין, אותן אמונות ואותה צורת חיים".
כך נפתח מאמרה של פרופ' אגנס קלארד (תרגם יניב פרקש) במגזין "הזמן הזה".
רגע, מה?
במאמר ארוך ומנומק היא מצטטת מדברי הוגים גדולים ומסבירה את הרעיון המובע בפתיח.
קראתי עד הסוף, מנסה להתגבר על ההתנגדות האוטומטית לדברים. ואז נזכרתי בעצמי, המטיילת בתחילת הדרך.
נופים יפים, זה כל מה שעניין אותי. להיות במקומות אחרים. להרגיש זרה, להרגיש משוחררת מכל עול. לצלם במשורה, הרי חבל על הפילם, לפתח את התמונות, לערוך באלבום, להראות לכולם: הנה, כאן הייתי. לכאן הגעתי. את כל זה עשיתי במו רגלי.
ומה ספגתי מהתרבויות שבהן טיילתי אז? מודה, ולא בגאווה גדולה: מעט שבמעט. חוויתי רק את מה שמעל לפני השטח, לא הייתה לי עדיין היכולת להעמיק כדי להבין את התרבות, את מה שמייחד עם אחד מאחר.
היו מקומות שבהם אהבתי את האנשים שפגשתי, היו כאלה שפחות. כשאהבתי את האנשים, אהבתי את המקום. כשסלדתי מהאנשים, התכנסתי לתוך עצמי ולא רציתי לדעת עליהם דבר. לא התעניינתי. לא באמת רציתי להכיר אותם.
הייתי צריכה להתבגר, ללמוד לשאול שאלות כדי להבין מה המשמעות העמוקה מאחורי הדברים הגלויים לעין.
בניגוד למה שכתבת פרופ' קלארד, לא סיפרתי לעצמי שאני משתנה. עוד לא היה בי העומק לחפש שינוי כלשהו.
ובכל זאת, מה נשתנה?
השינוי הראשון קרה בפעם השנייה שנסעתי להודו. הוא לאו דווקא קרה בזכות היעד, אלא בזכות המורה שנסעתי בעקבותיו. מסע בן שלושה שבועות להימלאיה, בהובלת ניסים אמון, לימד אותי על עצמי יותר מכל מה שלמדתי עד אז. הייתי זקוקה לתיווך הזה שלו כדי לאפשר לעצמי להיפתח ללמידה. הבנתי את הערך שבהתמסרות למישהו שיוביל אותי לאורכה ולרוחבה של הארץ, ויאיר מקומות שלא הייתי חושבת כלל להפנות אליהם את הפנס. לא השתניתי, אבל שיניתי את צורת ההסתכלות שלי על עצמי ועל העולם.
השינוי השני התרחש כשני עשורים לאחר מכן, כשבחרתי להיות מדריכת טיולים. זו אחריות עצומה לתווך תרבויות שונות לאנשים שבמקרה הטוב יודעים עליהן מעט ובמקרה הפחות טוב מגיעים עם מטען של דעות קדומות. מתוך האחריות הזאת, התחלתי ללמוד לעומק, לנסות להבין, להתעניין התעניינות אמיתית באנשים ובתרבויות אותם אני פוגשת.
המאמר של פרופ' קלארד הכריח אותי להתעמק בשאלת ההשתנות. האמנם עלינו לצפות שנשתנה בעקבות מסע? למה שהמסע ישנה אותי, האם יש בכלל משהו שצריך להשתנות בעקבותיו?
תַּיָּרִים / יְהוּדָה עַמִּיחַי
בִּקּוּרֵי אֲבֵלִים הֵם עוֹרְכִים אֶצְלֵנוּ,
יוֹשְׁבִים בְּיָד וָשֵׁם, מַרְצִינִים לְיַד הַכֹּתֶל הַמַּעֲרָבִי,
וְצוֹחֲקִים מֵאֲחוֹרֵי וִילוֹנוֹת כְּבֵדִים בְּחַדְרֵי מָלוֹן,
מִצְטַלְּמִים עִם מֵתִים חֲשׁוּבִים בְּקֶבֶר רָחֵל
וּבְקֶבֶר הֶרְצְל וּבְגִבְעַת הַתַּחְמֹשֶׁת,
בּוֹכִים עַל יְפִי גְּבוּרַת נְעָרֵינוּ
וְחוֹשְׁקִים בְּקְשִׁיחוּת נַעֲרוֹתֵינוּ
וְתוֹלִים אֶת תַּחְתּוֹנֵיהֶם
לְיִבּוּשׁ מָהִיר בְּאַמְבַּטְיָה כְּחֻלָּה וְצוֹנֶנֶת.
פַּעַם יָשִׁבְתִּי עַל מַדְרֵגוֹת לְיַד שַׁעַר בִּמְצוּדַת דָּוִד, אֶת שְׁנֵי הַסַּלִּים הַכְּבֵדִים שַׂמְתִּי לְיָדִי.
עָמְדָה שָׁם קְבוּצַת תַּיָּרִים סְבִיב הַמַּדְרִיךְ וְשִׁמַּשְׁתִּי לָהֶם נְקֻדַּת צִיּוּן.
"אַתֶּם רוֹאִים אֶת הָאִישׁ הַזֶּה עִם הַסַּלִּים? קְצָת יָמִינָה מֵרֹאשׁוֹ נִמְצֵאת קֶשֶׁת מִן הַתְּקוּפָה הָרוֹמִית. קְצָת יָמִינָה מֵרֹאשׁוֹ".
"אֲבָל הוּא זָז, הוּא זָז!" אָמַרְתִּי בְּלִבִּי: הַגְּאֻלָּה תָּבוֹא רַק אִם יַגִּידוּ לָהֶם: אַתֶּם רוֹאִים שָׁם אֶת הַקֶּשֶׁת מִן הַתְּקוּפָה הָרוֹמִית?
לֹא חָשׁוּב: אֲבָל לְיָדָהּ, קְצָת שְׂמֹאלָה וּלְמַטָּה מִמֶּנָּה, יוֹשֵׁב אָדָם שֶׁקָּנָה פֵּרוֹת וִירָקוֹת לְבֵיתוֹ.
השיר של יהודה עמיחי הוא בשבילי התשובה לשאלות האלה. אני אוהבת לקרוא אותו במקומות בהם יש לנו נטייה להתפעל מנופים מרהיבים, מבניינים נוצצים או מאבנים עתיקות. הוא מפנה את תשומת הלב לכך שכל אלה הם רק התפאורה. הוא עזר לי להבין שאם יש תכונה שהייתי רוצה שתתעצם אצלי בזכות המסעות, הרי זו היכולת להתבונן בעולם בעיניים חומלות ואוהבות, משמע להבין את האנשים שבתוך הנוף, וגם אם המצלמה שלי תמשיך להנציח את הנוף הנקי מאנשים, הרי שהלב יימשך לחזור לאותם המקומות, שוב ושוב, בעיקר בזכות האנשים וסיפוריהם.
המאמר המלא של פרופ' קלארד חותר תחת כל מה שאני רוצה להאמין בו בנוגע למסעות, אבל מי יודע, אולי גם לכם הוא יגרום להרהר ולמצוא בו משהו מעצמכם.
