כשעלינו על הספינה, כל המקומות הטובים סביב השולחן המוצל כבר היו תפוסים. בסיפונים העליונים היו מזרונים נוחים למען אלה שמבקשים להשתזף בשמש, ובצל היו ספסלי עץ לאלה שלא מצאו לעצמם מקום טוב יותר. בין הזריזים שישבו סביב השולחן, התפתחה במהירות שיחה שגרמה להם להיראות כחבורת המקובלים. חלקם הכירו זה את זה וחלקם לא, הם היו מארצות שונות והיווני שביניהם, חייכני וחברותי, לקח על עצמו להפוך את הזירה הזאת לקרובה ושמחה יותר. שמי פוטיס, הוא הציג את עצמו, ורציתי להגיד לו, הי, השם שלי הוא בדיוק כמו השם שלך, רק בעברית!
אבל הוא לא שאל אותי והתביישתי להידחף. יש כמה שרידים מהילדות שמעולם לא הצלחתי להשתחרר מהם, אחד מהם הוא הבושה לדחוף את עצמי למקום שלא הוזמנתי אליו. לא ממש מצאתי את עצמי שם. בעוד שיובל ואלונה עלו לסיפון המשתזפים, הבטתי בעיניים כלות בשיחה הערה המתנהלת סביב השולחן ולא מצאתי אף כיסא פנוי. הייתי צריכה למצוא מקום ליד השולחן כדי להרגיש בעניינים.
כשסוף סוף השגתי כיסא, התיישבתי ליד אישה יווניה בשם איריס, היא העירה משהו על הקפה שלה ומיד מצאנו נושא לשיחה משותפת. התוודיתי בפניה שעדיין לא מצאתי באי קפה ראוי לשמו. קיוויתי שאני לא פוגעת בה כשסיפרתי לה איך הלכתי בבוקר לקנות קפה והוא היה כל כך נורא, שיובל הלך וקנה לנו קפה חדש רק בשביל לגלות שהוא אפילו גרוע יותר מקודמו, ואיך שפכתי את שניהם. אני אוהבת את האי אבל כשאני חושבת על קפה, אני מתגעגעת ליבשת. שם אני כבר יודעת איפה להשיג קפה מצויין, בערים הגדולות זה ממש קל וגם בכפרים ההרריים זה מוצר בר השגה ולא צריך להתאפק יותר מדי עד הקפה הטוב הבא. אבל כאן באי, אני משוכנעת שיש מקום כזה ושעדיין לא גיליתי אותו. היא לא נפגעת, להיפך. היא מסבירה לי שפראפה, שיש כאלה שממש מכורים אליו, עשוי מהקפה הגרוע ביותר ושאם רוצים קפה קר ראוי לשמו אז צריך לבקש פרדו. אני יודעת את כל זה אבל נהנית לשמוע שגם היא חושבת ככה. אנחנו מחליפות מידע על מסעדות באי ומסתבר שאנחנו חושבות בדיוק אותו הדבר על מסעדת חוף אחת, שהדגים בויטרינה שלה נראית טריים לגמרי אבל איכשהו בין הויטרינה לצלחת קורה להם משהו לא כל כך טוב. היא מכתיבה לי רשימה של מנות ייחודיות לאי הזה ואמרת לי באיזו מסעדה כדאי לי להזמין אותן. המסעדה שהיא ממליצה עליה לא מופיעה בכלל בטריפ אדווייזור, וזה סימן טוב: הדירוגים בטריפ אדווייזור מסתמנים ככאלה שמעדיפים מסעדות יותר אופנתיות ופחות אותנטיות, וביוון, כשהם אותנטיים הם במיטבם.
פתאום כולם קמים ממקומותיהם וקוראים, אקולו, אקולו! אני לא מכירה את המילה הזאת אבל מבינה שמשהו טוב קורה ורצה למעקה. חבורת דולפינים משתובבת ומשתעשעת סביבנו. נראה שהם מודעים לנוכחותנו כי מדי פעם הם נעלמים מתחת לספינה ואז יוצאים מהצד השני, בתמרונים וקפיצות מלאי חשיבות. הנה אנחנו, הנה אנחנו, הם אומרים לנו ושוב נעלמים מתחת לפני הים. אני שואלת את איריס למה כולם אומרים אקולו, הרי ביוונית דולפין הוא דלפיני, והיא צוחקת ואומרת שהמשמעות היא "הנה זה, הנה זה!" לפוטיס יש מצלמה עם עדשה גדולה במיוחד, ואני תוהה אם הצליח לתפוס בה את הדולפינים הנהדרים האלה.
למחרת יצאנו לטיול בין נמלים בהם עדיין לא ביקרנו. כמעט בכל מפרץ יש מעגן זעיר, או טברנה על החוף, אנחנו עוברים בין כמה חופים, ההגעה לכל אחד מהם כרוכה בירידה תלולה עם הרכב, ורק בחוף השלישי אנחנו מוצאים את השילוש הקדוש לנו: גם צל, גם משקאות קרים וגם כסאות נוח פנויים. משם אנחנו ממשיכים לנסוע אל קצה האי, עד למקום בו הדרך נגמרת וצריך להסתובב בו כדי לחזור בחזרה.
ההרפתקה הקטנה מעירה את התאבון שלנו ואנחנו מחליטים לעצור לארוחת ערב מוקדמת במסעדה שאיריס המליצה עליה. הפתעה! פוטיס יושב שם, עם אשתו, רולה. הוא מקבל את פנינו בלבביות, כאילו אנחנו מכרים ותיקים. רק אנחנו והם במסעדה, והמלצרית מרימה גבה על הידידותיות שהוא מפגין כלפינו. "היא לא מאמינה לי שהיינו יחד בהפלגה אתמול", הוא אומר, והפעם אני לא מתביישת ומספרת לו על הדמיון במשמעות של השמות שלנו, ושאמנם אני יהודיה ולא מאמינה בקדושים של הנצרות, אבל די מפתיע לגלות שנולדתי ביום של הקדושה אגיה פוטיני, שגם בשם שלה יש הרבה אור.
תודות לפגישה המקרית הזאת הצלחתי להשיג מפוטיס את התמונה הנהדרת של הדולפין שצילם, והנה, הנה היא, התמונה של הדולפין שלא אני צילמתי אבל ראיתי אותו במו עיני.
