מופע הראווה של הדולפינים במפרץ של אוויה

סיפור שמתחיל בהחמצה…

ראינו דולפינים! הכריזו הבנות בערב היום השני לחופשה באי היווני, אחרי שירדו לחוף לצפות בשקיעה. ישבנו בלובי, ממתינים לכל החבורה שתצטרף אלינו לארוחת ערב, וכשהן שאלו אם יש להן מספיק זמן לרדת לחוף אמרנו בטח, יש לכן שבע דקות, תספיקו.
כשהן חזרו ובפיהן בשורת הדולפינים, הצטערנו על הבחירה להישאר בלובי. הדולפינים בתמונות שלהן רחוקים, קטנים וקצת מטושטשים, אבל אנחנו חשים החמצה.

וממשיך במזל גדול

סטראטוס הוא דייג צעיר וחרוץ מלימני. בכל בוקר הוא משכים בחמש ויוצא לדוג, חוזר מהדיג בצהריים, ואם יש תיירים שמעוניינים לצאת איתו להפלגה, הוא יצחצח לכבודם את הסירה וימתין להם בשעה היעודה במרינה הקטנה של לימני, יחד עם מיכאליס, נער בן 15 שלומד ממנו את מקצוע הדיג בעודו משלים את לימודיו בתיכון. קבענו להפליג איתו אל עבר השקיעה ביום חמישי, אך נאלצנו לדחות וקיווינו שנצליח לצאת למחרת. חששנו מהחמצה נוספת, כי בשבת יובל והבנות צריכים כבר לחזור הביתה ומה שלא נספיק ביום שישי כבר לא יקרה.
אם תרצו, כאן נכנס פאנוריוס הקדוש לפעולה (על המסורת הקשורה אליו תוכלו לקרוא כאן). בזכות אחר הצהריים שהתפנה לנו יכולתי להשתתף באפיית העוגה לכבודו ובהבאתה לכנסייה, והוא גמל לנו ביד נדיבה: בעודי ממתינה עם מריה בכנסייה, בדיוק בשעה בה היינו אמורים להיות בסירה, התחוללה סופה עזה ומסמאת עיניים, והאוויר התמלא בעלים יבשים, אבק ואפר מההרים. איזה מזל שלא יצאנו.

הטברנה שמגיעים אליה בשחייה

בשישי בבוקר, עננים כבדים כמו שמיכת צמר כבדה ודוקרנית רבצו מעל הים, וגשם קל התחיל לטפטף, ונראה היה שההפלגה הזאת פשוט לא נועדה להתקיים, אלא שעד הצהריים, השמים התבהרו והים היה חלק כמו משי. שמחים וטובי לב עלינו לסירה של סטראטוס, כשפנינו מועדות לדרום מזרח, לעיירה בשם דפני. שם, אמרו יודעי דבר, יש טברנה וחוף יפה, כדאי לכם לרדת, לאכול ארוחת צהריים מאוחרת ולחזור, יקח לכם מקסימום חמש-שש שעות. כמה טוב שזמננו בידנו.

הבנתי שאתם רוצים לאכול בדפני, אומר סטראטוס. זה אפשרי, רק תדעו שאין שם מזח, תצטרכו להגיע לחוף בשחייה. רגע, מה? ואיך נשב במסעדה? בבגד ים? כן, הוא עונה בלי למצמץ, לא תהיו היחידים, זה מאוד מקובל שם. יש עוד אופציות? כן, יש עיירה עם מזח חמישה קילומטר משם, אם תרצו ללכת ברגל אני ומיכאליס יכולים לחכות לכם. נו, ובעיירה עם המזח אין טברנות? יש, אבל אני לא בטוח שהן כל כך מוצלחות. טוב, אמרנו בעודנו לובשים הבעה אדישה, נגיע לדפני ונחליט מה עושים, מקסימום נישאר רעבים.

הדולפינים נותנים הופעה

בינתיים, דפני רחוקה ולנו חם, ביקשנו עצירת ביניים במקום בו נוכל לקפוץ למים. אין בעיה, אומר סטראטוס במאור פנים, ממש מעבר להר יש מפרץ קטן, שם הכי טוב לשחות. בינתיים, כדאי שתפקחו עיניים, יש כאן דולפינים, הוא אומר בחיוך קטן, ובתוך שניות ספורות עולה מתוך המים להקת דולפינים שמקיפה אותנו מכל העברים, קופצת וצוללת, מעלה בפנינו הצגה מרהיבה ולרגע נדמה שכל זה לכבודנו בלבד.
יש כאן כלובים לגידול דגים, מספר לנו סטראטוס, וכשמאכילים אותם, חלק נכבד מהמזון שלהם דולף לתוך מי הים. זה מושך הנה דגים אחרים שמחפשים אוכל, ולכן זה גן עדן גם לדייגים וגם לדולפינים, שניזונים מהדגים הללו.
ההצגה נמשכת, דולפינים עוברים מצד לצד לפני, מאחורי ומתחת לסירה, מתרחקים ומתקרבים. מגיע רגע בו אנו קצת שבעים מהמחזה המופלא ונוטשים את המצלמות כי כמה אפשר לצלם, יש לנו מספיק הוכחות שכל זה קרה באמת.

ההרים היורדים אל המים

מרגע שיצאנו מלימני, לשמאלנו יש הר גבוה ושמו קנדילי (נר), אולי משום שהוא ניצב זקוף מעל פני הים. רק במקומות בהם ערוצי נחלים מזרימים מים וסוף, יש רצועות חוף צרות.

במפרץ שסטראטוס הבטיח לנו, הירוק של העצים משתקף במים השקטים וקורא לנו לקפוץ לזרועותיו. מיכאליס מחבר סולם אל דופן הסירה, אנחנו קופצים למים, שוחים, מתרעננים וחוזרים. אפשר להמשיך, אנחנו מודיעים לסטראטוס, אנחנו רעבים, בוא נפתור את בעיית השחייה אל החוף שהזכרת קודם. בסדר, הוא אומר, חשבתי על זה. אנחנו נקרב את הסירה כמה שאפשר אל החוף, עד לנקודה בה תוכלו ללכת בתוך המים, לא באמת תצטרכו לשחות, רק תירטבו קצת. ומה עם הכפכפים? נצטרך ללכת יחפים? מה פתאום, הוא אומר, אנחנו נביא לכם אותם לחוף, אל תדאגו.

דפני, גן עדן טרופי על חוף מפרץ אוויה

דפני מציצה אלינו במפרץ הבא, מתוך הצמחיה הסבוכה שעל צלע ההר. אנחנו מבחינים במרפסת ומבינים שזוהי הטברנה ששמעה יצא למרחוק. יובל עוטף היטב כמה שטרות של כסף ונותן לי לשמור את החבילה בכיס של הטייטס. מזל שהעדפתי אותם על פני בגד ים. סטראטוס ומיכאליס מנווטים את הספינה במיומנות עד לנקודה שבה אנחנו יכולים לרדת בנחת בסולם וללכת במים הצלולים, שמגיעים לנו עד המותניים.

אל הטברנה, הבנויה בכמה מפלסים בתוך בוסתן צפוף של תאנים, אגוזי מלך, גפנים ועצי דולב, מובילות מדרגות שמי מעיין רעננים וקרירים זורמים עליהן, משל היו ערוץ נחל. אנחנו עולים בבגדי ים וכפכפים ואף אחד אינו מרים גבה. האוכל טעים. בניגוד להרגלנו, אנחנו אוכלים לאט ומעט, כל הדרך חזרה עדיין לפנינו.

כוחו של הטבע להתחדש

בדרכנו חזרה, שבעים ומאושרים, ספוגי שמש ומלח, אנחנו מתבוננים בסביבה ביתר תשומת לב. עקבות השריפה האחרונה אינם רבים בחלק הזה של האי. עצי אורן צעירים, בהירי צמרת, שצמחו לאחר השריפה הגדולה שהתחוללה כאן לפני חמש שנים, מפגינים לראווה את כוח ההתחדשות של הטבע. הירוק והכחול שולטים, אם כי חלקים נרחבים מההר עדיין ריקים מעצים. אנחנו נזכרים בטיול אחר, כשנה אחרי השריפה ההיא, בו עלינו אל ההר בג'יפ וראינו את העבודה הקשה של פועלים המפנים את הגדמים השרופים, ובעוד טיול, באביב כעבור שנתיים, אז עלינו ברגל אל ההר, כשהכל היה ירוק ופורח. אוויה עדיין ירוקה ברובה וגם החלקים שנשרפו יחזרו להיות כאלה, ובינתיים אנחנו פה, לעזור במעט שנוכל לאנשים הטובים והחרוצים שכאן להמשיך לעשות את הדברים שהם כה מצטיינים בהם, מה שזה לא יהיה.

הדולפינים חוזרים להופיע בפנינו. השמש יורדת במערב והשמיים נצבעים בכתום וזהב. לימני מתגלה לנו בלובן בתיה ובכחול דלתותיה וחלונותיה. סטראטוס מבטיח שבפעם הבאה יקח אותנו לדוג יחד איתו. בשבילכם אני מוכן לצאת אפילו מאוחר יותר מחמש בבוקר, הוא מחייך, ולנו זו נשמעת כמו הזמנה להרפתקה שלא נוכל לסרב לה.