אח, פורים! כבר שנים שאין לי חשק להתחפש, לא משקיעה בשום תחפושת ואם במקרה יש מסיבה (מסיבה? זה כל כך 2019!) אני פשוט נשארת בבית, כי לא להתחפש זה רק קצת יותר פאתטי מלזרוק על עצמי איזה כובע ולהגיד "נחשו למה התחפשתי"?
אבל במיתולוגיה של #יוון_אהובתי, שם התחפושות ושינויי הצורה מככבים, כעניין של שגרה, לא רק פעם בשנה. אם כן, זוהי הזדמנות נהדרת לפרק עוד מילה שהגיעה אלינו היישר מהשפה היוונית, מטאמורפוזה – שפירושה המילולי הוא "שינוי צורה" – ולהראות באמצעותה את ההבדלים בין אלים בני אלמוות לבין בני ובנות התמותה.
קל לחלק את המטאמורפוזות לשלושה סוגים:
- אני אל, ואני אתחפש למה שבא לי!
- את בת תמותה, ואת תתחפשי למה שאני אגיד לך!
- אתה בן תמותה, ואם אתה בוחר להתחפש למישהו אחר, זה על אחריותך!
אני אל, ואני אתחפש למה שבא לי!
זאוס, אבי האלים, לא היה עסוק בבריאה או בפתרון בעיות. מה שהעסיק אותו יותר מכל הייתה תשוקה אדירה למין, עם כל מי שנשמה באפו. בנות תמותה, נימפות, אלות, נערים צעירים, הכל הולך. אבל היתה לו בעיה, וקראו לה הרה. היא היתה קנאית עד כדי כך, שסכנה של ממש נשקפה לכל מי שהיתה קורבן לתאוותו של בעלה. וזאוס, לא שהיה טוב לב במיוחד, אבל בכל זאת, לא נעים. היתה לו עוד בעיה: בן או בת תמותה שיראו אותו במלוא הדרו, יישרפו מיד חיים. אז מה הפתרון? להתחפש! כדי לפתות נימפות ונערות תמימות, הוא נהג להפוך את עצמו למיליון צורות שונות ומשונות: החל מהתחפשות לאל או אלה אחרת ועד שינוי צורה לברבור, עיט, שור, קוקיה, ערפל, גשם של זהב ועוד.
האומללות אפילו לא הבינו מאיפה זה בא להן.
קחו למשל את דנאה, בתו של מלך ארגוס. המלך, אקריסיוס, הלך להתייעץ עם האורקל מדלפי ושם התבשר כי בתו עתידה ללדת ילד שיהרוג אותו בבוא היום. תגובתו ההגיונית היתה לכלוא אותה במגדל גבוה, כדי להבטיח שלעולם לא תוכל להכנס להריון. זאוס, שאתגרים כאלה מילאו את חייו במשמעות, הפך את עצמו לגשם של זהב, חדר דרך האשנב שהיה פתוח מעט בראש המגדל, וחדר את בתוליה של דנאה. מהמפגש ביניהם נולד פרסאוס, אחד מגיבורי העל של המיתולוגיה, אותו פרסאוס שברבות הימים יערוף את ראשה של מדוזה ויציל את אנדרומדה.
כשזאוס חושק בלדה, אשתו של מלך ספרטה, הוא הופך את עצמו לברבור; כשהוא חושק בנימפה קליסטו, בת לוייתה של ארטמיס, הוא לובש את דמותה של ארטמיס בכבודה ובעצמה, ויש עוד דוגמאות.
אגב, המטאמורפוזות תוארו בספר בשם זה מאת אובידיוס, משורר רומי בן המאה הראשונה לספירה. מתוך מאתיים וחמישים סיפורים בספר, חמישים מתארים אונס של נשים. חטיפה ואונס איפיינו את האלים היווניים, ובייחוד את זאוס, אך למיטב ידיעתי לא הפכו לאורח חיים מקובל בקרב היוונים הקדמונים עצמם, לעומת זאת, כשהרומים אימצו את הפנתיאון האולימפי, גברברי רומא אימצו את השעשוע החביב על זאוס ופוסידון, תוך שהם מייחסים את מקורו לאלים, ובכך פוטרים את עצמם מאחריות.
את בת תמותה, ואת תתחפשי למה שאני אגיד לך!
קורבנות החטיפה והאונס, לעומת האלים, לא יכלו לבחור למה להתחפש. בניגוד לזאוס, שתמיד יכול היה לחזור למהות שלו כאל עליון, אם היית בת תמותה ואולצת לשנות צורה, קרוב לודאי שנשארת בצורתך החדשה לנצח ולעיתים רחוקות בלבד יכולת לקבל בחזרה את צלם האנוש שלך. הנה כמה דוגמאות:
כשהנימפה דפני בורחת מאפולו וזועקת לאביה שיציל אותה, היא הופכת לצמח – אותו שיח שהיום אנחנו קוראים לו ער אציל וממנו אנחנו קוטפים את עלי הדפנה. דפני מאבדת את חופש התנועה שלה ואת קולה. עלי הדפנה, אגב, הופכים להיות הפרס למנצחים בתחרויות הספורטיביות לכבוד אפולו.
כשזאוס חושק בנימפה קליסטו, מבנות לווייתה של ארטמיס אלת הציד והירח, הוא מתחפש כאמור לארטמיס ומבצע את זממו ללא היסוס. כשארטמיס מגלה את בטנה המתעגלת של קליסטו, היא ממתינה בסבלנות עד שזו תלד, ואז הופכת אותה לדובה. התינוק שנולד גדל להיות צייד, בכל זאת קיבל חינוך מארטמיס, וסופו שהוא יורה חץ בליבה של אימו, כשהוא רואה לפניו דובה וחושש שבהיא עלולה לטרוף אותו.
כשזאוס חושק בנימפה איו, הוא הופך את עצמו לפר ואותה לפרה, וכך, באחו, באין מפריע (טוב, אולי חוץ מכמה זבובים), חוגג איתה בשכרון חושים. איו תמשיך לנדוד בעולם בדמות פרה, והיא תשתגע בטרם זאוס יחמול עליה וישיב לה את צלם האנוש.
כשהאדס, אל השאול, חושק בנימפה מינטה, אשתו פרספונה מענישה את הנימפה והופכת אותה לצמח שדה, שתהיה למרמס האדם והחי. אלא שהצמח, מנטה, מפיץ ריח כה נעים, שבני האדם מתאהבים בו והופכים אותו לחלק בלתי נפרד מהמטבח היווני.
כשהאל פאן רודף אחרי הנימפה סירינקס, היא קוראת בייאושה לזאוס וזה הופך אותה לצמח הקנה, הגדל לגדות נחלים. פאן אינו מבין לאן נעלמה סירינקס, אבל כשהוא מבחין בצלילים שמפיקה הרוח בין הקנים הוא תופס יוזמה, חותך קנה אחד ל-7 מקטעים באורכים שונים וממציא את חליל הפאן.
וכשארכנה, המצטיינת במלאכת האריגה, אורגת שטיח מרהיב ובו מתעדת את מעשי האלים המתעללים והמתהוללים, אתנה הופכת אותה לעכבישה, ומכאן גם המילה ארכנופוביה (לה הקדשתי פוסט נפרד).
נראה לי שהמסר ברור. אם אתה אל או אלה (ולא רק זאוס), ההחלטה למה תתחפש היום נתונה בידיך בלבד. אם, לעומת זאת, את בת תמותה, תסמכי על האלים שיחליטו בשבילך, ומוטב שלא תנסי להתנגד להם. את אפילו לא חייבת להיות יפה, העיקר שתשתקי, ואם לא, אז ממילא ישתיקו אותך. כי הטאבו האמיתי הוא לא על מעשי הזוועה, אלא על הדיבור עליהם. אחזור שוב על המשפט האחרון: הטאבו האמיתי הוא לא על מעשי הזוועה, אלא על הדיבור עליהם, ולצערי יש אנשים בעולם שעדיין פועלים לפי נורמות אלו. לא אתם ואתן כמובן, מדובר באנשים אחרים לגמרי אבל בטח שמעתם כמה סיפורים לאחרונה.
אתה בן תמותה, ואם אתה בוחר להתחפש למישהו אחר, זה על אחריותך!
כן, בני תמותה יכלו להתחפש גם הם, לעיתים אפילו בסיוע האלים או כחלק מהפולחנים שלהם. הנה שלוש דוגמאות:
התחפשות כחלק מטקסים דתיים: ביוונית עתיקה, המילה ״אורגיה״ נגזרה מהמילה "ארגה" – לעשות, ושימשה לתיאור טקסים מיסתוריים, שהתרחשו לרוב בלילה וכללו שתיית יין, לקיחת חומרים משני־תודעה, ריקוד לאור לפידים, חבישת מסיכות ועוד. כל אלה אפשרו למשתתפים להשתחרר מעכבות ולהתפרע כאוות נפשם. מקהלות של גברים המחופשים לתיישים, חגגו עם דיוניסוס, אל היין, את כוחות הטבע ואת הפיריון של האדמה. בהמשך, המקהלות האלה הפכו לחלק בלתי נפרד מהטרגדיה היוונית, שפירוש שמה "שיר תיישים".
גם הקומדיה מקורה בפולחן הדיוניסי: היא התפתחה מתהלוכות עממיות של שיכורים, שנהגו להתחפש בתלבושות של בעלי חיים, נושאים בידיהם פאלוסים ענקיים, שרים בקולי קולות, מגדפים ורבים זה עם זה ואף עם הקהל. הצורה הזאת, שיש מי שיכנו אותה חסרת תרבות, השתכללה בהדרגה לכדי יצירה ספרותית עמוקה, עד שהפכה לסאטירה חברתית, תרבותית ופוליטית, המציבה תמונת מראה אל מול האזרחים של ערי המדינה.
וכך, דיוניסוס הוסיף לעצמו תפקידים: לא עוד אל היין בלבד, אלא גם האל הפטרון של התיאטרון, שמקורו בחגיגות היין.
התחפשות כתחבולה במלחמה: בעיצומה של מלחמת טרויה, אכילס, שהוא גיבור העל של היוונים והנשק הלא סודי שלהם נגד הטרויאנים, פורש ומודיע שהוא ברוגז. שיחפשו אותו בסיבוב, כמו שאומרים. היעדרו משדה הקרב מפיח רוח של תקווה אצל הטרויאנים, והכף מתחילה לנטות לטובתם. חברו הטוב של אכילס, פטרוקלוס, מחליט לעשות מעשה: הוא לובש את בגדי הקרב של אכילס ונכנס אל לב המאפליה, בתקווה שהטרויאנים יתרשמו שאכילס חזר לתמונה, ייבהלו וייחלשו. פטרוקלוס מצליח במשימתו, אך הוא אינו מסתפק בהישגים שלו ורודף אחרי הטרויאנים הנסוגים. הוא חושף את עצמו וסופו שהוא מוצא את מותו בשדה הקרב, כשהקטור, גיבור הטרויאנים שפוגע בו, משוכנע שהרג את אכילס בכבודו ובעצמו. שנאמר, על אחריותך.
התחפשות כדי להרוויח זמן וללמוד את השטח: כשאודיסאוס חוזר לאי שלו, איתקה, לאחר עשרים שנה של היעדרות, הוא מלווה באתנה, האלה ששמרה את צעדיו לכל אורך הדרך. בארמונו, אשתו פנלופה מחכה לו בנאמנות, אך 108 מחזרים שוהים יחד איתה, מנסים לשכנע אותה שאודיסאוס שלה לא יחזור לעולם, ושהיא חייבת לבחור אחד מהם לבעל. הם מכלים בהדרגה את רכושו של אודיסאוס ורוקמים מזימות להרוג את בנו, טלמאכוס. אתנה, שהיא בין היתר אלת החכמה, הצדק ותחבולות המלחמה, מספרת את כל זה לאודיסאוס ומזהירה אותו. היא מנחה אותו לבוא לאיתקה מחופש, כדי שיוכל לחזור לארמון בבטחה וגם להרוג את כל המחזרים, בטרם יהרגו אותו ואת בנו. כשהוא מקבל את המלצתה, היא הופכת את אודיסאוס לזקן בא בימים, לבוש סחבות, ורק כלבו הנאמן מזהה אותו. התחפושת, בחסות אתנה, מוכיחה את עצמה כמועילה ואודיסאוס מצליח לחזור הביתה בשלום, להתאחד שוב עם פנלופה אהובתו ועם טלמאכוס בנו ולהרוג את כל המחזרים שהתעללו בהם זמן רב מדי.
נו, אז החלטתם כבר למה תתחפשו השנה?
עוד על מעללי האלים והגיבורים, האלות, הנימפות ובנות התמותה, תוכלו לשמוע בהרצאה שלי "תולדות הארוטיקה – או – ארוטיקה היא עניין של פוליטיקה". אבוא בשמחה אליכם הביתה או לארגון ואספר לכם סיפורים מרתקים ומסמרי שיער.
מוזמנים גם לבוא איתי ליוון ולשמוע את הסיפורים במקומות בהם התרחשו (או לא).
ועד שניפגש, שיהיה פורים שמח!
